PDA

View Full Version : ערוץ yes דוקו | אפיק 8


עמודים : 1 [2]

.Y.O
28-01-2006, 03:16
Originally posted by BoyToy@01:10 ,28/01/2006
מגניב תודה רבה יוריקו!

Israel - DBS. Starts July 2006

:שריקה:
באד אל תודי לי, תודות לגוגל

Avi.D
28-01-2006, 03:29
*בוי טוי

Yaniv
29-01-2006, 15:01
"המדרגות"

זה אומנם לא שודר אתמול, אבל תרשו לי בכל זאת לספר לכם על יצירת המופת "המדרגות" שרצה עכשיו ביס דוקו. שלא תגידו אחר כך לא ידענו, לא שמענו, לא סיפרו לנו. אין תירוצים.

מדובר בסדרה תיעודית שעוקבת אחר משפטו של אחד מייקל פיטרסון. אשתו נמצאה מתה בסלון ביתם. פיטרסון טוען שנפלה במדרגות ונחבלה. המשטרה לא קונה את זה והוא מואשם ברצח.

הבמאי הצרפתי ז'אן זאווייר דה לסטארד (זוכה האוסקר על "רצח ביום ראשון בבוקר") מביא לנו את סיפורו המתגלגל של המשפט, בזמן הווה, צעד אחר צעד. כמו בדרמה עלילתית משובחת, דמותו של פיטרסון הולכת ונחשפת לפנינו ככול שהמשפט מתקדם ומטלטלת אותנו בין הזדהות עם המסכן הרדוף לבין כמיהה להרשעתו של הפושע המתועב.

דה לסטארד, לכאורה, מביט על הכול מהצד. כמו איזה קלדנית מסורה של בית המשפט המחוזי הוא בונה לנו פרוטוקול קורקטי. אלא שבאמצעות שימוש במניפולציות קולנועיות עדינות, הוא מכוון אותנו בעקביות למקום הרגשי הנכון, לצדו של פיטרסון - המקום הנכון, פחות בגלל העוול המשפטי שייתכן ונעשה לו, יותר כאמירה ערכית, ליברלית (פיטרסון מתמודד מול דעת קהל שלילית, בשל היותו דו מיני).

אפשר עוד להוסיף ולהכביר מילים על האופן שבו הסדרה, המתחילה כחידה בלשית, הופכת ומצטברת לכדי צלילה מרתקת למימיה העכורים של החברה האמריקאית. אבל עזבו, זה לא העניין. אנחנו פה יותר על תקן של לוח שידורים: היום, יום ראשון בעשר, הפרק השלישי. חובה.

[b]"המדרגות", יס דוקו, ראשון, 22:00

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/040/542.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/040/542.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/040/542.html)</a>

Yaniv
02-02-2006, 12:46
[b]מתוך הסדרה

סקס, סקס, סקס! כמה שזה מעניין אותנו. ויחד עם זאת, יש מעט נושאים בחיינו שאנחנו כל כך מלאים בטאבואים, אשמה, תשוקות ופרברסיות כמו לגבי סקס. אחד המורים היותר טובים למשחק שהיו לי (והיו כמה גרועים למדי), טען שהדבר המוביל אותנו בחיים כמו גם על הבמה, הוא הרצון להרוג או לזיין את מי שעומד מולנו. יחד עם תשוקות הרצח והשיגול הראשוניים האלו, נולדו גם הסובלימציות שנועדו להפריד בינינו לבין שאר בהמות הג'ונגל. סובלימציות או לא - סקס הוא עדיין אחד הנושאים הנפיצים והמרתקים ביותר.

יס דוקו, ערוץ שיודע היטב מה הוא עושה, פונה לאחר עונה חורפית שעסקה לא מעט ב- (הפתעה-הפתעה) תשוקות הרצח שלנו, לאווירה אביבית יותר. יחד עם פתיחת העונה המעוררת ביותר (אולי הקדמתי בחודש, אבל תודו שמתחמם), פוצח הערוץ בחגיגה דיוניסית שתעסוק בכל לילה בסקס. את החינגה פותחת הסדרה התיעודית המשעשעת 'בלשי הסקס'.

'בלשי הסקס' הם הדואו היחיד המתפקד בסדרה - אישה אסרטיבית והומו. היא סקסולוגית, מהסוג הלא מאיים, אך בהחלט ישיר עד מאוד, והוא בעל טור עצות והומוסקסואל מוצהר, שגם מצהיר על עצמו שיודע בדיוק מה גבר צריך, ולמען האמת, כפי שזה נראה עד כה, לא הייתי מפקפקת יותר מדי בניסיון ובכישורים שלו.

בכל פרק, ייטפלו צמד המומחים להרגלי המיטה של זוג אחר, תוך פלישה ממשית לחדר המיטות שלהם ע"י מצלמות. עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, התוכנית עדיין מצליחה ללכת בצד הבטוח ולא ליפול לפורנו. יחד עם זאת, יאמר לזכותם, הם רחוקים שנות אור מהסקסולוגים הקרירים והמדעיים שגורמים לסקס להישמע כמו הכנת סופלה מסובך. הם כיפים, לא מאיימים ולא מעוררים את הרצון לגשת ולרכוש חגורת צניעות כדי להימנע מהפעילות להמשך חייכם.

בונוס נוסף ומבדר עד מאוד הוא לשמוע אנשים אחרים מספרים על בעיות המיטה שלהם. אפשר כמובן להזדהות ולרשום לעצמכם טיפים, אבל הרבה יותר מצחיק להתרווח ולצחקק ברשעות - בלאו הכי אלו בריטים שאנחנו לא מכירים. ממתק נוסף בעסק, הוא שבזמן הפתרונות היצירתיים, תתוודעו לשלל הבלחות והברקות, מהנרות ואמבטיות הספוג הסטנדרטיים ועד לשוטים חינניים וטיפים לחימום האווירה.

סדרה חביבה מאוד, שתפתיע אתכם בישירותה ובנכונות הזוגות לשתף בפרטים אינטימיים, אך לא תידחה נפשות עדינות, בשל האנושיות והגבולות הברורים שלה. חובבי אלפרד קינסי – התפקדו!

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=222693&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=222693&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=222693&sid=123)</a>

Avi.D
23-02-2006, 17:38
סדרת הדוקו "בובות נייר" שהיתה משודרת ביס +

תשודר ביום שישי הקרוב (24-02) וישודרו כל הפרקים ברצף.

Say. Yes
23-02-2006, 20:26
תודה

Yaniv
20-03-2006, 18:46
yes מעניקה חסות ל\'דוקאביב\' ב-100 אלף ד\'

תשקיע במיצב לקידומו של ערוץ yes דוקו במהלך פסטיבל הסרטים הדקומנטריים, ותשדר את סרטי הפסטיבל בערוץ

http://mad.walla.co.il/w/18-200/184410-18.jpg http://mad.walla.co.il/w/18-200/185092-18.jpg

חברת הלוויין yes תהיה מעניקת החסות הראשית לפסטיבל דוקאביב 2006 השמיני בסינמטק התל אביבי, שיחל בסוף מרץ ויסתיים ב-8 באפריל. yes תשקיע במהלך החסות לפסטיבל כ-100 אלף דולר.

בפסטיבל ישתתפו הפקות שמומנו על ידי yes, ויוקרנו לאחר מכן בערוץ yes דוקו בהקרנת בכורה, בהם "סובנרים" של שחר כהן וחליל אפרת, "חנושקה" של נורית קידר ו "הפועלים הקטנים מדהריה" של איציק לרנר.

במסגרת החסות, יוקם ברחבת הסינמטק מיצב של דמויות המייצגות את הגיבורים מתוך הפקות ערוץ yes דוקו. כאשר על כל דמות יופיע סיפורו של הגיבור, וזאת במסגרת ניסיון של yes למצב את הערוץ הדוקומנטרי שלו תחת הסיסמה "אנשים זה כל הסיפור".

<a href="http://b.walla.co.il/?w=/3051/877592" target="_blank">http://b.walla.co.il/?w=/3051/877592 (http://b.walla.co.il/?w=/3051/877592)</a>

Yaniv
05-04-2006, 12:54
מתוך הסרט "קדיש פעם שנייה"

באחד מסיפוריה הנפלאים, מספרת יהודית הנדל על אב שכול שיוצא בגשם להניח את המעיל שלו על קבר בנו כדי שלא יירטב. התמונה הנוראה ומכווצת הבטן הזו, היא בעצם מסימניו של כל אבל - אינטימי, לא רציונאלי ופרטי מאוד. יותר מזה, הנדל מעלה את השאלה לגבי הפרטי והציבורי, שאלה שכל הורה שכול בנסיבות צבאיות, מתמודד עימה.

עוד אנקדוטה: הזדמן לי, לצערי, לחלוק אולם הרצאות עם אישה צעירה בהריון מתקדם, אשר הרימה בחינניות את אצבעה ושיתפה את הכיתה בעובדה שבבטנה גדל לו ילד, ושכאם שמתגוררת בישראל, היא נכונה למצב שתשלח את הילד הזה לצבא ותאבד אותו שם על מזבח המולדת. כל זה היה נראה לה הגיוני, וגם חלק מחובתה. איזו מדינה עוד מסוגלת לטשטש את האינסטינקטים האימהיים ולהחליפם בתודעה מיליטריסטית? התשובה כנראה מובנת מאליה.

הסרט החשוב המטלטל והמרתק של שרון אטיאס "קידוש בפעם השנייה", הוא בעיני אחד הסרטים ההכרחיים והמוצדקים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בישראל. ברגעים מסויימים נדמה היה שלשם כך נוצרה הדוקומנטריה - להיות שם כשהבלתי נסבל מתרחש בתוך היומיום, לתעד את הבלתי אפשרי לתיעוד ולדובב את הכותרות הפלקטיות שבעיתונים.

שרון אטיאס מתעדת את משפחת הרמן אשר איבדה את בנם החייל דניאל, הוציאה את גופת בנם לאחר שנתיים בהן לא קיבלה תשובות מספקות על נסיבות מותו של בנם, והתבצרה עם הארון בסלון ביתם. בפשרה שהושגה, הותר למשפחה להביא פתולוג אובייקטיבי מטעמם, כדי שיחקור את המוות. בבדיקה הפתולוגית נתגלה שהגופה טופלה בחיפזון ושכל האיברים הפנימיים חסרים. נסיבות המוות הסופיות עדיין אינן ברורות.

כל פרטי המקרה המזעזעים והמטרידים האלו, מעלים את השאלה שבעיני היא החשובה מכולן - למי שייכים הילדים שלנו כאשר מולאים להם 18 שנים והם מתגייסים? האם בשנת 2006, עם כל המלחמות והמיתות המיותרות, אנחנו עדיין מסוגלים לחיות עם התפיסה הציונית-מילטריסטית שהנערים האלו הם רכוש צה"ל. ובאיזה מדינה מתוקנת הופך אדם לרכוש מדינתו, או גוף פועל מטעמה?

דבר נורא קרה לנו. הפרטי נעשה ציבורי. כאילו בכמה מילים ממולמלות בטקסי יום הזיכרון, בכמה מילות "בניכם הם בנינו, מתיכם מתינו", די כדי לפייס את מי שחרב עליו עולמו הפרטי. העובדה היא שלא די בכך שההצדקות הולכות ומתמסמסות. מה שאיש לא העז לפקפק בו בעבר, הופך להיות נושא מלא בפרצות ופרכות, ואולי סוף סוף, הפרטי חודר לציבורי ומטיל בו ספקות.

[b]הסרט שודר ביום שלישי (4/4/06) ביס דוקו, בשעה 22:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=369608&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=369608&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=369608&sid=123)</a>

Yaniv
05-04-2006, 12:56
צילום מתוך "קדיש פעם שנייה"

וואוו. ראשי נשמט לאחור. זה רק נדמה לי או שאכן ראיתי על המסך גופה של חייל צה"ל, כשהיא מוצאת מהארון? זה סרט תיעודי ישראלי או עוד סצינה מורבידית בעמוק באדמה? ואיפה הצנזורה כשצריכים אותה?

זה תמצית הרקע, למי שבמקרה החמיץ: דניאל הילר נהרג במהלך שירותו הצבאי בגבעתי. הצבא קבע בבדיקה מהירה שמדובר בהתאבדות. ההורים מסרבים לקבל. אין מצב שהבן שלהם ירה לעצמו בראש. הוא לא אחד כזה, הוא גם לא היה במצב שמוביל לזה. הם יוצאים למלחמת חורמה רווית טינה ושנאה כלפי צה"ל והמדינה. כשהם מגיעים להכרה שבקשתם לניתוח חוזר של הגופה לא תענה, הם מוציאים את הארון מבית הקברות ומניחים אותו בסלון.

עד השלב הזה, הכל כבר טופל בידי "עובדה". הבמאית שרון אטיאס ממשיכה לעקוב אחרי הסיפור מכאן אבל מפנה אותו לכיוון אחר. היא עושה שלוש בחירות מהותיות שהופכות את היצירה שלה למשהו שהוא הרבה מעבר לעוד כתבת תחקיר טלוויזיונית.

הראשונה שבהן היא לנטוש את השאלה הבלשית שעומדת לכאורה בבסיס הסיפור- מה קרה לדניאל? התאבד או שמא נורה על ידי חבריו? ככול שהסרט מתפתח רדיפת הצדק משחקת בו תפקיד הולך ופוחת ומשום כך גם ההזדהות עם ההילרים לא נבנת על בסיס הפניית אצבע מאשימה כלפי הצבא, אלא באמצעות היכרות צמודה ומתמשכת. אטיאס פשוט מכוונת אליהם את העדשה. לפעמים נדמה שהמצלמה שלה גואלת אותם מבדידותם הנוראית. היא היחידה שמקשיבה להם.

שתי הבחירות האחרות שלה, הסותרות לכאורה, קשורות לאופיו הקולנועי של הליווי הצמוד הזה: מצד אחד היא מראה את הכול, מצד שני היא כמעט ולא שואלת כלום. מצד אחד היא חושפת באופן בוטה, פולשני, כמעט פורנוגרפי, את מלאכת הוצאת הארון מהקבר, את הכלב של החייל המת שמקפץ על אורנו, את הימים והלילות שמבלים בני הזוג במכון הפתלוגי, כשעל פניהם חולפות גופות טריות.

מצד השני היא תופסת מרחק. לא מתעקשת להבין, לחדור לעומק הדמויות שלה ולתהות מה בסיפור החיים שלהם מוביל אותם לפעולות מוקצנות שכאלה? האם הם לוקחים בחשבון את המחיר הנפשי שהבת הצעירה שלהם משלמת? גם המקרה של הבן השני, שנפטר 20 שנה קודם לכן וכמו מזמין קשירת חוטים פסיכולוגיים, נותר ללא בירור.

אז אפשר לראות בחסך האינפורמטיבי הזה עדות לחוסר שלמותו של הסרט, אבל זו לטעמי החמצה של גדולתו. כי האסטרטגיה של אטיאס מולידה את התיאור הכי גולמי, הכי מזוקק, של התמודדות עם שכול שנראה אי פעם על המסך. בלי פילטרים מרככים. בלי אתוס נלווה של גבורה ותכלית.

היא מציגה את השכול כשגעון, כאובססיה שאין ממנה מנוח, כמשהו שמרגע התהוותו הופך לפרויקט חיים בלעדי. זו אולי לא אמירה חדשה, אבל היא מעולם לא קיבלה ייצוג קולנועי-ויזואלי כל כך, תוך שהיא מנוסחת גם בהקשר רחב, קולקטיבי.

במפגש בין בני הזוג להורים שכולים אחרים (בלובי של המכון הפתולוגי, יש להדגיש) אומר להם אחד האבות: "אף אחד פה לא נורמלי. לא אני, לא אשתי". ומיד ממשיך ומפרט את הסימפטומים הפרטיים שלו לשגעון. דניאלה הילר נשברת. בוכה. ברגע האחד הזה מקבל "הטירוף" שלה ושל הרמן בעלה את הממד שאטיאס רצתה להעניק לו: דרך ביטוי, אחת מאין סוף דרכים, לחוסר יכולת להשלים עם האובדן.

אין ב"קדיש פעם שניה" קתרזיס מנחם. לא באשר ליכולת ההתאוששות של משפחה שכולה, לא באשר לרגישות הממסדית, בטיפול במשפחות שהעזו לחרוג מ"התפקיד" המיועד להן. אבל אולי בכול זאת יש בו נחמה אחת: נולדה לנו במאית. בוגרת, בשלה, מוכשרת. וזה בסה"כ סרט סטודנטים. שרק לא תתקלקל לנו.

[b]"קדיש פעם שנייה", יס דוקו, שלישי 22:00, שידור חוזר היום (רביעי) 17:15

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/070/095.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/070/095.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/070/095.html)</a>

Say. Yes
05-04-2006, 13:25
לא צפיתי בזה..באסה,רציתי
מתי יש ש.ח?

Yaniv
05-04-2006, 13:31
Originally posted by Say. Yes@12:32 ,05/04/2006
לא צפיתי בזה..באסה,רציתי
מתי יש ש.ח?
17:15

<a href="http://yestvguide.tv2day.co.il/Details.asp...ovie=N&chtype=1" target="_blank">http://yestvguide.tv2day.co.il/Details.asp...ovie=N&chtype=1 (http://yestvguide.tv2day.co.il/Details.asp?pid=9263319&IsMovie=N&chtype=1)</a>

Yaniv
07-04-2006, 19:00
[b]לא מספיק מזועזעת בשביל להפוך לצמחונית

השיחה אתה מתקיימת יום אחרי הבחירות. היא אינה מוכנה לומר לציטוט למי הצביעה, אבל אומרת שאמה, שמתה כשזילברשץ היתה צעירה מאוד, הטביעה בה את החובה "לחזק את החלש". זילברשץ היא בת לניצולת שואה, אבל היא אינה מוכנה שיכתבו על זה יותר מכמה מלים, מחשש שתנשב מזה "ארומה של רחמים או סימפטיה על השטויות שאמרתי קודם".

החשיפה שלה לתעשיית הבשר לא עשתה ממנה צמחונית. בפרק על הפרות, מיד אחרי שרואים המלטה שלא צלחה ואת העגל המת, היא נראית אוכלת סטייק. "עד היום מלווה אותי קצת גועל בכל הקשור לבשר. אתמול בבוקר עשיתי בולונז. הכנסתי את הבשר הטחון למיקרו, וממשהו חסר זהות, זה פתאום נהיה בשר. קצת הגעיל אותי".

בפרק של החזירים היה עוד אירוע שטלטל אותה. "יצאנו לציד חזירים. היה יום חורפי מדהים, קור אימים, הכל יפה. פגשתי קבוצה של ציידים. הרגשתי שאני מדונה שעומדת לצאת עם גאי ריצ'י לטיול בטבע. חשבתי שיהיה כיף. עד הרגע שהרגו את החזיר בר. נשאלת השאלה למה זה הפתיע אותי, אני לא יודעת לענות. או שאני אינפנטילית או שאני לא רואה צעד אחד קדימה".

או שפשוט הדחקת.

זילברשץ: "נהניתי בלי הכרה, שתיתי ויסקי. זה היה כמו השביעייה הסודית, כמו פעולה בצופים. ואז הרגו את החזיר. הרגשתי שדפקו אותי. יש משהו חולני בזה שציד זה ההובי שלך. 15 גברים שנפגשים כל שבת. אפשר לשחק פוקר במקום, את יודעת? הבמאי ביקש שאני אראה את החזיר המת, אבל לא הייתי מסוגלת. פחדתי שיהיו לי סיוטים. הוא שיכנע אותי והצצתי. ראיתי מין גוש שערות, לא ראו לו את הפנים. זה נראה כמו חלק מהנוף. מה שאמרתי למצלמה זה שזה מזעזע אבל לא ממש מזעזע', וזאת אמירה מזעזעת.

"הדבר הכי מעניין שממנו אפשר להתרשם בסדרה הזאת זה כמה פשוט להיות בחיים ואז לא. עד כמה זה קורה מהר. יש לב שפועם ופתאום אין. זה הדבר הכי דרמטי בסדרה. רק כשעשיתי אותה הבנתי שצריך כל כך מעט בשביל להיות מת או חי. זה מערער".

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/1000/887613" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/1000/887613 (http://e.walla.co.il/?w=/1000/887613)</a>

Yaniv
20-04-2006, 12:17
כדור פרווה

זילברשץ בנאי מתוקה, החיות מקסימות, אבל "ישראלים וחיות אחרות" לא מספקת ליובל אביבי שום חידוש או עניין

http://mad.walla.co.il/archive/212156-5.jpg

בהוצאת פרדס יצא לא מזמן תרגום לספרו המדובר של צ'רלס פטרסון, שנושא את הכותרת "כל יום הוא טרבלינקה", האמרה המפורסמת של בשביס זינגר. כבר הזכרתי את הספר הזה בעבר, והוא עלה שוב לראשי כשקראתי את הראיון עם אורלי זיברשץ-בנאי ב"הארץ", בו טענה שבמהלך צילומי הסדרה התיעודית החדשה בהנחייתה, "ישראלים וחיות אחרות", היא הייתה ב"בית ריכוז של חזירים" והשוותה בין משאית של עופות על כביש 6 לבין רכבת משא באחו הגרמני הירוק והפורח. בדרך כלל ההשוואות האלה מוציאות אותי משיווי משקלי הנפשי ועושות לי חשק לצלצל לאגאדיר, אבל יש משהו בזילברשץ-בנאי שמסוגל להרגיע גם כלב פיטבול עם זנב בוער, והדרך שלה לזעזע בלי להתלהם מאפשרת לדם המפעפע מהאזניים לשקוט אפילו כשאני לא מסכים איתה. דווקא בגלל זה, ואחרי צפייה בפרק השני של הסדרה, אני תמה איפה האמירות האלה או דומות להן בסדרה עצמה.

הפרומואים עושים את העבודה: אין ישראלי שלא ישמח להנהן במרץ מול המסך כשאומרים לו שהישראלים (ובנוחות הוא מוציא את עצמו מן הכלל הזה לרגע) מתנהגים כמו חזירים, חכמים כמו חמורים, קולקטיביים כמו עדר כבשים ועוד כהנה וכהנה דימויים מעולם החי. מייד הוא רץ על השלט כדי למצוא שני אפסים ושמונה אחריהם, ובשקיקה צופה בתוכנית שאמורה לבחון את הישראליות דרך היחס שלנו לבעלי-חיים. השמחה כפולה כשנפגשים בפניה המחייכות של ז"ב, שכאמור אוחזת במגוון דעות לא פולטיקלי-קורקטיות, וגם מפיקה מגרונה את אחד הקולות החמודים בעולם ויודעת להיות מתוקה ורכה כמעט כמו חצאיות המלמלה שלה.

השאלה הגדולה בביקורת טלוויזיה היא מה אמור לספק את הצופה: האם דוקומנטרי יכול להסתפק בהצבת זילברשץ-בנאי בקדמת הבמה וברעיון מקורי ומשעשע, שמעניק חצי שעה של אתנחתא סמי-אינטלקטואלית, או שכדי להצדיק את זמננו היקר צריך לתת לנו גם תוכן אמיתי?

כי בשלישי, למשל, עסקה התוכנית בחתולי הארץ. רואיינו רעיה ופאני הקדושות, שהקריבו את חייהן ואת חשבון הבנק שלהן על מזבח האכלת חתולי הרחוב העזובים, מרתה, שדווקא מרוויחה כסף מטיפול פסיכולוגי לחתולים ובעליהם, ואף הצטרפנו לתחרות חתולים בשפיים, שזיכתה את אחד מהזכרים של רימה בפרס הראשון, דבר שהביא דמעות לעיניה כאילו בנה הבכור קיבל הרגע פרס נובל ממלך שבדיה.

המוטיב המרכזי היה, ככל הנראה, שעל אף אופיים האינדיבידואליסטי של החתולים (שטות גמורה שבדרך כלל נאמרת על ידי מי שלא מגדל חתול), הם מספקים נחמה ואושר לאלו ששוחרר בורג קטן בראשם או שמצאו את עצמם בשולי החברה. האם זה מספיק בשביל להגדיר את התוכנית כמסע לתוך הישראליות וסודותיה? שמא אמירות נחרצות ופרובוקטיביות יכולות למצוא את דרכן רק ל"הארץ" אך נחסמות בכניסה לערוץ יס-דוקו על ידי מאבטח הנחמדות החרוץ והעירני?

בגדול, הפרק לא אמר שום דבר על ישראליות. הוא אפילו לא אמר שום דבר חדש או מעניין על בני אדם באופן כללי. היה כיף לצפות בתוכנית בגלל שזילברשץ-בנאי מסוגלת להיות מקסימה אפילו כשברקע נשמעים דברי ההבל של חתולת המין נדין (בכל זאת, זה יס-דוקו, חייבים קצת סקס, אפילו כשאין לזה שום קשר לכלום), אבל אם היה ליוצרי התוכנית חשק להביא את הדעות שלהם ושל ז"ב על ישראלים דרך יחסם לחתולים, איפה ההתייחסות לתוכנית הראשל"צית להעביר חוק עירוני נגד האכלת חתולי רחוב והתגייסות אוהבי חתולים נגד העירייה? איפה חקירה בדבר ההתעללויות הבזויות של נערים משועממים בחיות האלה? איפה ציטוט של ד"ר קישון שמסביר שבערים כמו פריז, בה השמידו את אוכלוסיית חתולי הרחוב על ידי עיקור, סירוס ומחטים קטלניות, פרצה מגפת חולדות נוראית? איפה משהו בשרי, או צמחוני, או אנארכיסטי או פאנקיסטי, שייתן תמורה לכסף שלנו? אם בבשר ובחיות עסקינן – התוכנית אתמול הייתה לגמרי פרווה.

בפרק השני נראה היה שז"ב משתדלת להימנע מכל שיפוטיות אמיתית, נוצרת בלבה את דעותיה החתרניות ונשארת, כמו תמיד, חייכנית, מעפעפת, מוקסמת ומקסימה. זה שווה הרבה נקודות זכות, וזה מספק הנאה, אבל זה לא דוקומנטרי, וכשמצפים, לאור הראיונות שמחלקת המגישה, לסדרה שתשים את הלחם ב"לוחמני", זה כמעט שקר בפרסום.

"ישראלים וחיות אחרות", יום ג' 22:00, יס דוקו

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/1000/893430" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/1000/893430 (http://e.walla.co.il/?w=/1000/893430)</a>

Assaflozz
20-04-2006, 15:19
ממש ככה
כל מילה באמת
אבל אורלי מלכה בלתי מעוערת
פשוט הולך לה יותר במשחק
או שהנושאים לא מעניינים כ"כ אם אתה משווה בין זה לבין סרט על ילדים שנולדו
בלי אברי מין או על רוחות

Yaniv
08-05-2006, 10:50
[b]הטולסטוי שלי

http://mad.walla.co.il/w/18-200/187538-18.jpg http://mad.walla.co.il/w/18-200/189628-18.jpg

סטיוון בוצ'קו (יוצר "NYPD" ו"בלוז לכחולי המדים", סדרה שהחלה את הגל החדש הזה) אומר בסרט כי "הנס בסדרת טלוויזיה הוא שאפשר ליצור דמויות וסיפור שיהיו בלתי נתפשים בכל ממד אחר. כך נדמה היה, למשל, שלדמויות של 'בלוז לכחולי המדים' היו חיים בין פרק לפרק".

אתה מראיין את בוצ'קו כמומחה אף על פי שהוא כבר לא מהכוחות המובילים בטלוויזיה האמריקאית. המפיקים החזקים כיום הם ג'רי ברוקהיימר ודיק וולף, האחראים לתאגידי "זירת הפשע" ו"חוק וסדר". אלו סדרות נוסחתיות, מיינסטרימיות ושמרניות בכל קנה מידה.

פריז'ון: "כל מי שפגשנו בהוליווד אמרו שלא לציטוט כי הם אינם אוהבים את סדרות 'רצח השבוע', אבל אין להתעלם מכך שהן מצליחות. יש הערכה לדרך שבה הן נעשות ולאופן שבו הן מצולמות. מכבדים את זה. הן עדיין טובות יותר מהמקבילות שלהן מלפני 20 שנה".

לא יותר מ"קולומבו", הוא מסכים. "פיטר פאלק הוא שחקן אדיר". גם על "מיאמי וייס" הנחותה הוא אינו מוכן לומר מלה רעה. "אני השתגעתי עליה. היא היתה כל כך קולית: הבגדים, המוסיקה. משדרים אותה אצלנו בכבלים ואני עדיין מת על זה", אומר חולה הטלוויזיה. הדוגמה שהוא נותן לבסוף היא של "צוות לעניין".

מה בנוגע לז'אנר הטלוויזיוני החדש - אולי הנגטיב של תור הזהב - תוכניות הריאליטי? "אני ממש מת גם על זה", אומר הבמאי, שיצר סרט לארטה, "בגרסת 'כוכב נולד' הצרפתית השופטים מצטטים פילוסופים צרפתים. הם מרגישים שיש להם שליחות לחנך את הצופים. זה מצחיק אותי". בנימה רצינית יותר הוא אומר: "אני מת על טלוויזיה טובה, כזאת שחושבים עליה במשך היום, כזאת שגורמת לך לצעוק מול המסך, לדבר עליה עם חברים, לא להסכים אתם. אני חושב שזאת טלוויזיה טובה".

כאשר נשאל להעדפותיו הטלוויזיונית כיום, הוא אינו בוחר בריאליטי, אלא נוקב בשמות של יצירות האיכות הטלוויזיונית. "אני מת על 'הסמויה'. זה הטולסטוי שלי", הוא אומר, "אני חושב שזה גדול שהם יכולים לשתול רמז בפרק השני של הסדרה, להתעלם ממנו במשך שמונה פרקים, ואז פתאום, בפרק העשירי, להתייחס לזה כך שזה יגרום לך לבכות. הצילום שלה יפהפה, השפה מדהימה. זה כמו החיים. האמיני לי, עושים סרטים הרבה פחות טוב מזה.

"אהבתי מאוד את 'סקס והעיר הגדולה", אבל לא בדיבוב לצרפתית. זה נשמע כל כך נורא בצרפתית, כל כך וולגרי. כל הזמן אמרת לעצמך 'איכס, אף אחד לא רוצה לשמוע את הדברים האלה'. באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. אני אוהב גם סיטקומים, אף על פי שמאז שלוש העונות האחרונות של 'סיינפלד' לא הצליחו לעשות משהו ברמה הזאת. אני מת על 'Unscripted', הסדרה החדשה של ג'ורג' קלוני וסטיבן סודרברג. היא ממש מדהימה".

לסיכום נשאל הבמאי, אם ראה איזה סרט טוב לאחרונה. תגובתו טבעית, גם אם מבוישת: "לא".

<a href="http://b.walla.co.il/?w=/3900/902195" target="_blank">http://b.walla.co.il/?w=/3900/902195 (http://b.walla.co.il/?w=/3900/902195)</a>

Yaniv
08-05-2006, 13:23
[b]מתוך: ’סובינירים’

זוכה פסטיבל דוקאביב, ’סובינירים’, יפתח הערב את רצועת הפקות המקור של yes דוקו. מדובר על הסרט הראשון מבין שמונה סרטים שזכו לתמיכת yes וישודרו מדי שני בשעה 22:00 בערוץ yes דוקו.

’סובינירים’, סרטם של שחר כהן וחליל אפרת, מספר על שחר, קולנוען בתחילת דרכו, שגדל בשכונת נחלאות בירושלים כדור שלישי למשפחת רבנים תימנית. סליימן, אביו, מציע לו לעשות סרט על הבריגדה היהודית בה שירת ומספר לו סיפורי גבורה על התקופה. כאשר שחר מגלה שאביו הכניס להריון נערה הולנדית, בעת שירותו באירופה, הוא מחליט לצאת למסע חיפוש כפול: מחד הוא מחפש אחר אחיו או אחותו האבודים ומאידך אחר זהותו שלו כגבר צעיר על פרשת דרכים בחייו. שחר ואביו, שאינו מודע לתכניתו לאתר את האח/ות האבוד/ה, יוצאים למסע בנתיב הבריגדה - מאיטליה ועד להולנד. במקום בו לחם סליימן מול הנאצים, הוא מגלה את תכניתו של הבן ומאיים לפרוש. שחר מפייסו אך ממשיך בחשאי בתכניתו.

<a href="http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=93640&catId=2" target="_blank">http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=93640&catId=2 (http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=93640&catId=2)</a>

Yaniv
12-06-2006, 14:01
[b]בוא, הולכים לתקוע את בת דודה שלי ולירות
בפחיות

מה עוד נותר לומר על אותו מעמד סוציו-אקונומי, שכמו נתפר לפי מידותיה של ארה"ב, השוכן בקרוונים, מגדל להנאתו שטיח על העורף וצד דביבונים לארוחת ערב? לכאורה הווייט-טראש הוא האמ-אמא של הקלישאות האמריקניות, אבל האמת היא שבשנים האחרונות שימש המעמד הזה בעיקר יוצרי ריאליטי ומוקומנטרי - שתי דוגמאות שקופצות לראש הן "החיים היפים" ו"זבל לבן" - והדוקומנטרי האמיתי קצת נזנח על רקע הרצון לצחוק על חשבונם של שוכני קנטאקי, ולאו דווקא להבין באמת את עולמם. עבור אנשים רבים מסמל הווייט-טראש באמריקה, במקרה הטוב, את מה שאיידס מסמל עבור הומופובים נמוכי מצח ואיי-קיו: נקמת כוח עליון על אי-מוסריות החברה. רוצה לומר, אם אתה רד-נק שמאמין בזכות לצלוב שחורים ולשרוף אותם בעודם חיים, תגור עם אמא שלך עד גיל ארבעים ב-20 מ"ר ותוכלו לחלוק חוויות ציד עם אביך האלכוהוליסט חסר השיניים. במקרה הרע הם פשוט רוצים להצביע עליהם ולצחוק.

האמת היא שמוקו וריאליטי פשוט לא מתאימים על מנת לתפוס את אורח החיים בדרום ארה"ב. שני הז'אנרים האלה אמנם מתיימרים לתת פרשנות אמיתית על תופעות חבריות במסווה של קומדיה, אבל התזזיתיות שבה מאופיינים הז'אנרים האלו, יחד עם הרצון להיות סקסיים כמו קליפ של ביונסה ומעמיקים באותה מידה, נוטלים את העוקץ מכל אמירה אמיתית. "קאנטרי בויז", שששת פרקיה ישודרו בערבי השבוע ביס דוקו, מוכיחה שתזזיתיות וסקסיות הן שתי תכונות שאסור להתהדר בהן בטיפול בנוער הקרוונים. בניגוד להתרחשויות הקליפיות של "זבל לבן" ו"החיים היפים", שני הנערים העומדים במרכז הסדרה הזו הם איטיים - במוחם, בתנועתם ובדיבורם - באופן שהיה גורם לנזירים בודהיסטים לצאת מהנירוונה. אכן, צריך הרבה סבלנות בשביל לראות את הסדרה האיטית הזו, אבל אמירה חברתית, כבדת תנועה וזחלנית כמו גיבוריה, אפשר בהחלט למצוא בה.

הסדרה עוקבת אחר כריס וקודי, שני נערים שחיים באפלצ'ים, במזרח קנטאקי, אחד המקומות העניים והנבערים בארה"ב, לאורך שנות התבגרותם. אביו של קודי הרג את אימו החורגת, חשפנית במקצועה, ואחר כך ירה לעצמו כדור בבית החזה, ועתה כריס גר אצל סבתו החורגת, שתכלית חייה היא ככל הנראה לרדת לחייו של כריס בצורה משפילה ומבזה. אביו של כריס, לעומת זאת, הוא אותו אלכוהוליסט חסר שיניים שהוזכר בפסקה הראשונה, ואמו של כריס, אם טובה ודואגת, טרחה להסביר לכריס ולאחותו הקטנה שלאבא יש שחמת כבד והוא כנראה ימות בקרוב, אז כדאי לא להיקשר אליו יותר מדי.

אם הפסקאות האחרונות היו משועשעות, זה רק בגלל המבוכה והצער. האמת היא שהסדרה הזו היא עצובה עד דמעות. לנערים האלו באמת אין הרבה סיכוי, עם מטען גנטי ותרבותי כשלהם, וקשה לומר שהסביבה החינוכית שלהם תורמת הרבה למצבם. כשקודי, שמתקשה לזכור באיזו כיתה הוא בדיוק, שואל את המורה למדעים על טכניקות חדשות שקרא עליהן באמצעותן ניתן להכניס גברים להריון, מידע שכנראה שאב מהסרט "ג'וניור" בכיכובו של נציג הווייט-טראש האוסטרי שוורצנגר, במקום להעמידו על טעותו אומרת המורה ש"לדעתה אסור להתערב במעשה הבריאה האלוהי". משפט הקופים מעולם לא נראה מוחשי כל כך. בית הספר שהשניים לומדים בו יזכיר לרבים מאיתנו את הכיתה הטיפולית הזכורה לרע, כולל המורים, אבל אין מדובר ביוצאי דופן: מרבית שכניהם של כריס וקודי הם אנשים שנראים על סף המוגבלות. ביוויס ובאטהד קמו לתחייה, והם חיים בקנטאקי.

כבר בפרק הראשון אפשר לראות בבירור את המצוקה של השניים והרצון להימלט מגורלם: קודי חולם על זוגיות עם חברתו, שמתארת את קודי כ"נס שישו נתן לה", וכריס מחפש נואשות משמעות לחייו דרך עריכת עיתון בית הספר. אבל המציאות שבה וטופחת על פניהם: קודי קורא כתבות ישנות על הרצח שאביו ביצע ומגלה לחרדתו תיאור קצת שונה של דמות האב ממה שזכר, דבר שמטלטל ומאמלל אותו לחלוטין, ואילו כריס מתקשה לקרוא ולכתוב, ומשימת העריכה, אותה משמעות גדולה של חייו, נראית כמו עוד כישלון שיגיע וינפץ את שארית ההערכה העצמית של הנער. הרקע של השניים והסביבה שבה הם נלחמים נראים כמו כוח שפשוט אי אפשר לשבור אותו.

גדולתה של הסדרה היא לא רק בהצלחה לייצר דמות נוגעת ללב ממה שהפך להיות מושא ללעג ולקלס, אלא ליצור מתח של ממש בנוגע לעתידם של השניים: למרות האיטיות המייאשת שבה מתקדמים הפרקים, ולמרות העליבות המקוממת וחסרת האנושיות של החיים בטריילר פארק, מצליחים יוצרי התוכנית ליצור הילה של תקווה סביב מעשי השניים, וזה מה שמעורר את הרצון להמשיך ולצפות. בסדרה נקייה משיפוט וביקורת, בסופו של דבר הצופה יחזיק לשניים אצבעות.

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/1000/922305" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/1000/922305 (http://e.walla.co.il/?w=/1000/922305)</a>

Assaflozz
12-06-2006, 21:17
בקרוב ישודר הסרט זוכה פרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב של השנה
"משפחת הקיסרים" העוקב אחרי להקת פינגווינים ומציג כיצד הם מתבודדים
עם בעיות גם בקשר לזהותם המינית

Yaniv
13-06-2006, 12:38
כריס, נער הקרוואנים

לאחר הצפייה המסויגת באודישנים האחרונים של "כוכב נולד", התברר סופית כוחו של המינוח "פריפריה" כמטבע סחיר שממנו - הפתעה - לא רק יוצרי התוכנית מרוויחים, אלא גם עובַּרי הכוכבות. אלה מבינים שהוא צמוד למדד ומגיע עם ריביות. תארו לכם את הפתעתם המזויפת של צביקה והגאנג של בזוקה, כאשר אחד העובַּרים המודחים זרק בפניהם במרירות שהוא הרי מ"הפריפריות" ומה יעשה בלי חבל ההצלה הכוכבני?

כשגם תושבי הפריפריות מבינים שהם פריפריות, מתחילה הבעיה העיקרית והמוסרית של אני המרכז הקפיטליסטים. הם כבר לא יכולים להעמיד פנים שהם מפרישים מעשר חובה למי שבור מכדי לדעת שהוא בור, או נחשל מכדי לדעת לאיית נחשל. זוהי טרגדיה ממש כשם שהיא שחרור, והיא לא מוכרחה להיות מתורגמת דוקא לתחושת קיפוח. אבל אין שום ספק, שעד לשינוי מהותי, היא בפירוש יוצרת תיסכול וזעם.

סדרת התעודה המצויינת "קאנטרי בויז" היא אחת מהסדרות העצובות והחשובות שנעשו בשנים האחרונות, ומתרחשת במקום בו פריפריות מרוחקות פיזית מאות מיילים מאזורים מיושבים, ומרוחקות תרבותית מרחק שנות אור.

הסדרה עוקבת אחרי מי שאמריקה השבעה והמתנכרת אוהבת לכנות "זבל לבן" - יושבי אמריקה הדרומית, שדימויים הסטריאוטיפי הוא של סמי-פושעים, בורים, גזענים ומפגרים. מאחר שכבר לא יפה לצחוק בקול רם על כושים, היספאנים ואינדיאנים, מצאו להם האמריקאים שק חבטות שדומה להם מספיק כדי שלא יואשמו בגזענות, והם מפעילים עליו את אותן שיטות התעלמות והתנשאות שהפעילו קודם על מי שמצאו "צבעוני" מהם.

הסדרה עוקבת אחרי קודי פרקינס וכריס ג'ונסון, ספק נערים, ספק ניצני גברים, בעלי מספיק מודעות להיותם החוליה החלשה, אבל למרבה המיצער, מעט אמצעים למשוך עצמם החוצה מבור הזפת הטובענית הזו. קודי הוא מעין פאנקיסט צעצוע עם ציפורניים צבועות, שחי עם סבתו לאחר שאביו רצח את אשתו השביעית שהיתה חשפנית, ואז הרג את עצמו. גם אימו הביולוגית מתה, וקודי המבולבל מנסה לשלב בנאיביות בין הפאנק לבין להקה ששרה מזמורים נוצריים בראשות כומר הקהילה.

כריס הוא נער מגושם ומתוק שנאבק כדי לשרוד בקראוון אחד עם חזיר שחור וענק, אימו האומללה והגסה ואביו האלכוהוליסט שביזבז את חייו באופן נפשע. נסיונותיו האומללים לנהל את עיתון בית הספר בעודו מנסה למצוא אהבה ראשונה בדמות נערה מנומנמת ואדישה ש"כרגע יוצאת עם מישהו, אבל אם לא, לא אכפת לה" – הם קורעי לב.

שני הנערים שופכים את לבם וקרביהם אל מול המצלמה משך שלוש שנים, באותה השלמה של מי שבלאו הכי לא היתה לו פרטיות מעודו, ועוד תייר מזדמן בתוך נפשו, לא יעלה ולא יוריד. יחד עם זאת, הסדרה מבויימת ומצולמת בכבוד ועדינות שנדירים למצוא בתיעוד תושבי הדרום של ארצות הברית. אף פעם לא מתוך התנשאות או ברמיסה גסה של מי שברור לו "איך צריך לחיות". שווה לצפות ולהתרשם, כי בקרוב אצלנו.

[b]יס דוקו א`-ו` בתאריכים 11-16 ביוני, בכל ערב ב-20:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=378294&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=378294&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=378294&sid=123)</a>

Yaniv
21-07-2006, 19:52
http://www.tam.co.il/21_7_2006/images/mish_2.gif

"מקום ריאלי". סדרה בומבה

עד היום ידענו שיש דוקומנטריסט אחד מעולה שיצא מ"בית שאן: סרט מלחמה", רינו (תלתלים) צרור. נכון, גם דורון צברי עבד איתו על הסרט, אבל מאז בקושי שמענו עליו בהקשר של סרטים. שמענו על המאבק הראוי על זכויות היוצרים, שמענו על הסרט הבלתי נגמר על רשות השידור (מתי מפרקים?). פתאום, ככה אאוט אוף דה בלו, הגיע "מקום ריאלי", סדרת התעודה אולי הכי מרשימה שנעשתה כאן בשנים האחרונות. בשורה התחתונה מדובר בסדרה בומבה, כזאת שאם אין לכם yes - תלכו לחברים לראות. עכשיו נפרט.

"מקום ריאלי" מלווה פוליטיקאים ישראלים בבחירות 2006, וכוללת ארבעה פרקים, כל אחד מלווה פוליטיקאי אחר. ראינו עד עכשיו שניים - על בחור בשם עופר קורנפלד, שהתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה, ופרק על לימור לבנת. בשניהם ישבנו מרותקים כאילו מדובר במשחק של בית"ר (אבל משחק טוב!).

צברי מביא את הבפנוכו, המאחורה והמסביב של הפוליטיקה הישראלית, והכל באריזה אחת מהודקת. פתאום אנחנו רואים את הזיעה, את הקומבינות ואת כל הסְעחְ'לֵןה (למאותגרי המדור: נכון שבמטבח הצה"לי יש פחיות שאוספות את הג'יפה בתחתית של פתחי הביוב? מה שמצטבר בהן - זה סחלה), בלי התיווך של מכבסות המילים.

אימרה ישנה טוענת שיש שני דברים שאסור לראות איך עושים - נקניק וחוקים. אחרי צפייה בשני פרקים הבנו שיש משהו שחייבים לראות איך עושים - פוליטיקאים. "מקום ריאלי" מגלה שהפוליטיקאים שלנו הם ברובם בובות חלולות למדי שגדוד יועצים ועוזרים מפיחים בהן תוכן. זה מתחיל בלהלביש אותם, עובר דרך להאכיל אותם במה הם צריכים להגיד ונגמר באיך לדחוף אותם לתקשורת.

אם מצרפים את "מקום ריאלי" ל"כל אנשי הקמפיין" המעולה של ענת גורן, אפשר כבר להכריז על גל חדש של סרטי תעודה ישראליים - שמתעדים את המערכת הפוליטית מבפנים. צברי, יחד עם גורן, הצליח לתפוס את ה"קברניטים" שלנו ברגעים הכי קטנים: לבנת מסתגרת בחדר אחרי שנתניהו חיסל אותה במרכז, קורנפלד מבין שהוא הפסיד את הקמפיין. פשוט מלאכת אמן של תיעוד.

אחרי שצפינו בסדרה נשארנו עם שתי שאלות פתוחות: הראשונה היא מי ערוץ הברודקאסט שיגאל אותה מ-יס דוקו (שעם כל הכבוד, הוא עדיין ערוץ נישתי למדי), והשנייה - איפה רינו צרור, לעזאזל?

http://www.tam.co.il/21_7_2006/images/ib.gif [b]"מקום ריאלי", יס דוקו, שני, 22:00.

<a href="http://www.tam.co.il/21_7_2006/tarbut-mishmar.htm" target="_blank">http://www.tam.co.il/21_7_2006/tarbut-mishmar.htm (http://www.tam.co.il/21_7_2006/tarbut-mishmar.htm)</a>

Yaniv
09-08-2006, 18:07
סדרת מקור חדשה ב-yes דוקו: ’גברים אמיתיים’

הסדרה תשודר כל יום שני ב-22:00 החל מ-11 בספטמבר

http://www.ice.co.il/Editor/upLoadImages/yes%20new%20logo.jpg

סדרת מקור חדשה בהגשת רשף לוי ב-yes דוקו: ’גברים אמיתיים’. הסדרה תשודר כל יום ב’ בערוץ החל מתאריך 11 בספטמבר.

מדובר בסדרת תעודה בת שישה פרקים המבקשת למפות את דמותו של הגבר הישראלי המודרני. במהלך הסדרה פוגש לוי גברים שונים ומשוחח עימם.

יוצרים: אוהד עוזיאל וצפריר קוחונובסקי.

<a href="http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=96835&catId=3" target="_blank">http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=96835&catId=3 (http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=96835&catId=3)</a>

Yaniv
09-08-2006, 18:24
מה המצב, גבר?

רשף לוי יגיש סדרה חדשה על הגבר הישראלי ב-yes דוקו

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/139/520.jpg

yes דוקו ישדר, החל מהשבוע הבא, סדרת מקור חדשה בהגשת רשף לוי. הסדר, "גברים אמיתיים", תעסוק בשינוי שעבר על הגבר הישראלי בשנים האחרונות.

הסדרה מבוססת על הנחת היסודי כי בשנים האחרונות עבר הגבר הישראלי שלל מהפכים. לדברי יוצריה "מדימוי הצבר הקשוח דילגו הגברים בארץ לקיצוניות השנייה - המטרוסקסואל המטופח. כעת התפצל גם המודל הזה ומודלים חדשים קמו לחיקוי: הנובו-ערס, הגבר החדש-הישן, וההומו הסטרייט". הסדרה החדשה מנסה למפות את השינויים הללו בשישה פרקים, ולענות על השאלה "האם השינוי הזה אכן עמוק ואמיתי, או שאולי איננו רחוקים אחרי הכל מהמודל המחוספס של הגבר הישן".

יוצרי הסדרה הם אוהד עוזיאל וצפריר קוחונובסקי. הסדרה תשודר בימי שני ובשידור נוסף ביום שבת.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/462/046.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/462/046.html (http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/462/046.html)</a>

Mr-Hyde
09-08-2006, 19:45
"גברים אמיתיים" עולה לאוויר

התוכנית הדוקומנטרית החדשה של רשף לוי תעלה בערוץ "yes דוקו" באמצע ספטמבר. תבדוק את השינויים שעברו על הגבר הישראלי בשנים האחרונות

http://www.ynet.co.il/PicServer2/01082004/554419/3_a.jpg

תוכנית דוקומנטרית חדשה של רשף לוי תעלה לאוויר בערוץ "yes דוקו" בחודש הבא. התוכנית, "גברים אמיתיים" שמה, תהיה סדרה בת שישה פרקים שבמהלכם יצא לוי לבדוק "כיצד השתנה הגבר הישראלי בשנים האחרונות והאם השינוי הוא אכן עמוק ואמיתי או שאולי איננו רחוקים אחרי הכול מהמודל המחוספס

והישן". יוצרי הסדרה הם אוהד עוזיאל וצפריר קוחונובסקי. הסדרה תחל ב-16 בספטמבר ותשודר בכל שבת ב-21:15.

מ-yes נמסר כי הסדרה תעסוק בשלל המהפכים שעבר הגבר הישראלי בשנים האחרונות: "הצבר הקשוח, המטרוסקסואל המנופח, ה'נובו-ערס', הגבר החדש-ישן וה'הומו-סטרייט'". לוי יפגוש גברים מבוגרים וצעירים, כאלה הנשואים 75 שנים, וכאלה שאינם מסוגלים לתפקד בזוגיות, בני נוער בשלב גילוי המין השני ועבדי מין כנועים.

מלבד "גברים אמיתיים" לוי פיתח באחרונה את הסדרה "הבורר" שתשודר בערוץ HOT3. הסדרה מביאה את סיפורה משפחת אסולין, שבראשה עומד משה איבגי, המשמש כבורר בעולם התחתון. עוד משתתפים בסדרה: יהודה לוי, ציון ברוך ומאיה מרון.

<a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3288845,00.html" target="_blank">http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3288845,00.html (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3288845,00.html)</a>

Yaniv
21-08-2006, 17:26
"האנטומיה של הרוע" ביס דוקו

הסרט "האנטומיה של הרוע" בודק בדרך לא שגרתית כיצד מתפתחת היכולת של אדם מהשורה להפוך לרוצח. יס דוקו, יום ב' ב-22:00

http://www.mouse.co.il/UploadedImages/anatomy%20of%20evil-b.jpg http://www.mouse.co.il/UploadedImages/anatomy-b.jpg

"האנטומיה של הרוע" (http://www.imdb.com/title/tt0396162)", אחד מסרטי התעודה המדוברים של השנה האחרונה, יוקרן ביום ב' ה-21.8 ב-22:00 בהקרנת בכורה ביס דוקו.

הסרט בודק בדרך לא שגרתית מהיכן נובע הרשע הגורם לאנשים נורמטיבים לקחת חלק פעיל ברצח עם. באמצעות סיפורם של חיילים סרבים אשר לקחו חלק בטבח הבוסנים ביוגוסלביה במהלך שנות התשעים, יכול הצופה ללמוד כיצד מתפתחת היכולת של אדם מהשורה להפוך לרוצח המרגיש התרוממות רוח ממעשה הטבח.

המונולוגים המובאים למסך מצמררים (החיילים הסרבים מתוודים כיצד רצחו בהשפעת אקסטזי וקוקאין), הבימאי משלב בתוכם וידויים שנגבו מחיילים נאצים מיד עם תום מלחמת העולם השנייה בכדי להדגיש כי התהליך הנפשי העובר על אדם בשעה שהוא הופך לרוצח, אינו קשור לאידיאולוגיה כזו או אחרת ויכול להתרחש אצל כל אחד.

בקצרה: " האנטומיה של הרוע". בימאי: אווי ניילום. (דנמרק, 2006). יס דוקו. יום ב', 21.8, ב-22:00. שידור נוסף: יום ו', 25.8,ב-22:00.

<a href="http://www.mouse.co.il/articles_item.aspx?...=209&ObjId=4860" target="_blank">http://www.mouse.co.il/articles_item.aspx?...=209&ObjId=4860 (http://www.mouse.co.il/articles_item.aspx?BoneId=692&NsId=209&ObjId=4860)</a>

Yaniv
06-09-2006, 12:58
מיני אתר לתוכניתו של רשף לוי "גברים אמיתיים" (http://www.mccanndigital.co.il/YesRealMan/Mini_Men_776X470.html)

Yaniv
08-09-2006, 19:10
http://www.tam.co.il/8_9_2006/images/mish_1.gif

אחרי צפייה ב"גברים אמיתיים" של רשף לוי השמנים מודים: כל מה שגברים רוצים זה להתחתן בשמלה לבנה והינומה מהממת

http://www.tam.co.il/8_9_2006/images/reshef_levi.jpg
http://www.tam.co.il/8_9_2006/images/reshef_levi1.jpg

ספק אם יש שאלה שחוקה יותר מ"מה עושה גבר לגבר אמיתי". טוב, אולי אחת: "מה נשים רוצות" (התשובה: אף אחד לא יודע, אבל אנחנו נסבול הרבה עד שנבין את זה). אבל כשהתגלגלו לידינו שני הפרקים הראשונים של "גברים אמיתיים", סדרת התעודה החדשה של יס דוקו, מצאנו את עצמנו נרגשים ומתנשפים. בכל זאת, לראות טלוויזיה זה מאמץ פיזי לא קטן.

בסדרת התעודה הזאת מסתובב רשף לוי, המנחה בשבילכם, ומנסה לברר את אותה שאלה קלישאתית במיטב הסגנון שיס דוקו מתמחה בו - זווית אישית, משועשעת משהו של המנחה המדבר עם אנשים, קצת וו�יס אובר, קצת אנשים בקצוות ופסקול משובח. את מה שאורלי זילברשץ-בנאי עשתה עם חיות וציפי ברנד עשתה עם רווקים הוא מנסה לעשות עם גברים.

לכאורה, כל החומרים בשביל עוד פיסת תעודה אישית מענגת. אבל כמו שאנחנו למדים למקרא החדשות, יש הבדל לא קטן בין "לכאורה" לבין המציאות הדלוחה שמתרחשת בסוף (כמעט כמו ההבדל בין מה שערוץ 10 עושים לבין לוח שידורים אמיתי).

למרות השיטוטים המתבקשים - בזירת איגרוף, אצל בלשי משטרה ואצל בחור תמוה במיוחד שאוהב שיצליפו בו (במפגן הכי מגוחך של MSDB שראינו מאז נאום ה"אני לוזר" של שמעון פרס) ובפרק השני אצל זוג שמתחתן, גבר גרוש עם אובססיה קלה וגבר שנשוי 73 שנה, לוי לא מצליח להביא תובנות מספיק מעניינות שיצדיקו את הסדרה.

הכל שם - החומרים, הפסקול, לוי (סטנדאפיסט מוכח), אבל בסופו של שידור הצופה לא מרגיש כאילו הוא יצא עם משהו, ובשביל זה אנחנו שם, לא? אם היינו רוצים את הטלוויזיה שלנו בלי ערך מוסף היינו מעבירים ל- !E
.
רוצים דוגמאות? איך לא. לוי מבקר אצל חבורת בלשי משטרה קשוחים באשקלון, מתלווה אליהם לפשיטות על משתמשי סמים ובעיקר מדבר איתם על הפוזה הקשוחה שלהם. כמה מזה הם לוקחים הביתה, האם הם רוצים שהילדים שלהם יהיו שוטרים. אפילו לקוד הלבוש הוא מגיע (חולצה שחורה צמודה ומתחת הרבה הרבה שרירים), אבל התובנות שלו נעות בין המובן מאליו (מי שמשחק קשוח כל היום יתקשה להיות לא קשוח כשהוא כבר לא משחק) לטריוויאליות (לכל גבר יש נקודה רגישה).

דווקא בתקופה כזאת, כשבאמת לא ברור יותר מה גברים אמורים לעשות עם עצמם (רמז - לשים קרם לחות זה לא), היינו מצפים לסדרה קצת יותר נועזת, קצת יותר לא צפויה מסדרה שמראה לנו איך האישה קובעת את כל מה שקשור בחתונה. וואלה? לא ידענו את זה עד היום. היינו בטוחים שחתונות זה משהו שגברים מתכננים מגיל 7.

אין מה לעשות, אחרי שמדברים כל כך הרבה על חיי נישואים אצל אודטה ומיכל זוארץ - עוד דבר שאפשר לקבוע די בנחרצות שגברים אמיתיים לא עושים - כנראה שקצת קשה להשתחרר מגומי הלעיסה המשומש שאופף את המוח.

בשורה התחתונה - אפשר לצפות, אבל אפשר גם לא.

http://www.tam.co.il/8_9_2006/images/ib.gif "גברים אמיתיים", יס דוקו, שני, 22:00.

<a href="http://www.tam.co.il/8_9_2006/tarbut-mishmar.htm" target="_blank">http://www.tam.co.il/8_9_2006/tarbut-mishmar.htm (http://www.tam.co.il/8_9_2006/tarbut-mishmar.htm)</a>

Yaniv
10-09-2006, 13:47
ניו יורק בלהבות

כתב קנדי ששמו פיטר צ'ייני נשלח לברר מיהו האיש בתמונה. לפני כן בחן את התופעה בכלל. "לפי העיתון 'יו-אס-אי טודיי' היו לפחות 200 קופצים", אומר סינגר. "הם הגיעו לנתון הזה מהתבוננות בסרטי וידיאו של האירוע. מאחר שרוב הצילומים היו מהחלק הצפוני והמזרחי של הבניין, ולא ראו את הכיוונים האחרים, אפשר רק להניח שקפצו משם אותו מספר של אנשים שקפצו מהכיוונים המצולמים. כאשר פנה צ'ייני למכון הפתולוגי של ניו יורק ושאל כמה קפצו, השיבו לו 'אף אחד'.

"במידה מסוימת זה נכון", מוסיף סינגר, "כי אנשים לא התאבדו במובן המקובל של המלה. אבל האמירה הרשמית של המשרד מלמדת על אי-נוחות של אנשים ושל התרבות ועל הקושי בהתמודדות עם אלה שקפצו. אני חושב ש'לקפוץ' זה לא ביטוי טוב, היו ודאי כאלה שנפלו, כאלה שנדחפו מהחלון, שהחליקו".

בסרט אומר השף של מסעדת "חלונות לעולם", ששיערו כי ממנה נפל האדם, כי לא התאמץ לעזור לזהות את הקופץ כי לא הבין איזו תועלת תהיה בכך. ג'ונו מצדו חשב שזה יסייע לנטרל את הסטיגמה הקשורה בקופצים.

"המוטיבציה של ג'ונו היתה פשוט לזהות את האיש", מסביר סינגר. "הנושאים הכלליים יותר צצו תוך כדי העבודה שלו על הכתבה. אני לא מסוג העיתונאים או יוצרי התעודה שדופקים על דלתות ושואלים האם זה אביך או בנך. צ'ייני, שהוא עיתונאי חוקר מהסוג הזה, אמר לי - וזה לא מופיע בסרט - שאנשים אוהבים לדעת את הדברים האלה, אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שבא ללוויה ושואל את השאלות. זה הכל עניין של קונטקסט".

בפברואר 2007 ישודר הסרט הזה לראשונה בארצות הברית, בערוץ דיסקברי. האם חמש שנים אחרי סבור סינגר שהציבור יקבל אותו היטב? "אולי בניו יורק הכל עוד טרי", הוא אומר, "אבל סרט תעודה הוא עוד דרך לעבד את הזיכרון. אני לא יודע, אבל אני יכול רק לקוות שהם יהיו מוכנים לעשות זאת".

[b]"הנופלים", הערב ביס דוקו, 21:30

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/1000/972154" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/1000/972154 (http://e.walla.co.il/?w=/1000/972154)</a>

Yaniv
11-09-2006, 11:07
[b]צילומי הגבורה המוכרים

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/477/206.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/477/206.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/477/206.html)</a>

Yaniv
12-09-2006, 10:51
אכזבה

"גברים אמיתיים" של רשף לוי עדיין לא פוגעת

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153//139/520.jpg

אחרי צפייה בפרק הראשון של 'גברים אמיתיים', סדרה דוקומנטארית חדשה של הסטנדאפיסט רשף לוי, לא עלה בידי להבין את המטרה שלשמה היא צולמה. בששת הפרקים המיועדים שלה, כך מתברר, יצא רשף לוי לבדוק כיצד השתנה הגבר הישראלי בשנים האחרונות. אם פעם היה לו דימוי של צבר קשוח ומחוספס, היום יש את המודל המטרוסקסואל המטופח, וגם הוא מתחלק לתת קבוצות. זהו נושא שאפתני מאוד שראוי לבדוק אותו, אבל התוצאה בפועל לא עושה זאת.

בפרק הראשון מבקר לוי במשטרת אשקלון ומבלה יום עם 'הגברים הכי קשוחים בארץ' כדבריו,הבלשים שיוצאים לפשיטות שונות. בנוסף לוי מבלה בזירת אגרוף ולומד את הסודות של מתאגרף אמיתי ומבלה עם רועי, בחור תמים למראה שאוהב את סצנת הסאדו מאזו. כביכול חבורת גברים קשוחה ורעה שאם תחפרו עמוק מתחת לפני השטח, יהיה מעניין לגלות מה תמצאו. ואכן, מתברר שלכל גבר קשוח יש את המילה הזאת שאם תגיד אותה לידו בטעות יתפרק לו השריון והרבה דברים יפרצו החוצה, כדברי אחד הבלשים.

הבעיה המרכזית בסדרה היא לוי עצמו, שלא מצליח לחדור לעובי הקורה ומשאיר את השיחות על פני השטח. על פי צפייה בפרק אין לו את הכלים לבדוק את הנושא שלשמו התכנסו לעומק, אלא רק להתעסק בו בקלילות עם קצת הומור. זה נחמד, אבל לא מחדש שום דבר הקשור לגברים בישראל ולשינוי שחל בהם, אם בכלל. לוי קישר בין הבלשים וחובב הסאדו מאזו בדרך פשוטה, כאשר השתמע מהפרק שכלפי חוץ הם אולי קשוחים אבל בתוך תוכם הם רכים כמו חמאה אורגנית. האם לא כל הגברים כאלה, במידה כזו או אחרת?

מאכזב לראות שהפרק עקב רק אחרי מקצוע או תחביב 'קשה' שדרכם מנסים לברר מהו הגבר האמיתי. האם שרברב או מורה בבית ספר גבריים פחות מפני שהם לא מסתכלים לסכנה בעיניים בכל רגע או נתונים למרותה של אדונית אכזרית שמאלצת אותם ללקק את מגפי העור שלה ומצליפה בהם בשוט?

'גברים אמיתיים' נפלה תחת כובד משקלו של הנושא הראוי והפרק הראשון אכזב מאוד עם יותר קלישאות מתובנות חדשות. בשורה התחתונה לא הבנתי אם יש שינוי בגברים של היום מהגברים של פעם, והצבר ימשיך להיות תעלומה עד שהנושא יטופל כראוי.

'גברים אמיתיים', ערוץ yes דוקו, יום שני בשעה 22:00

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/477/997.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/477/997.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/477/997.html)</a>

Mr-Hyde
12-09-2006, 15:11
דוקו ישראלי חדש ב-yes דוקו

http://www.ice.co.il/Editor/upLoadImages/yes%20doko.jpg

yes דוקו חוזרת עם לוח שידורים חדש, ועם שמונה סרטי מקור בהקרנת בכורה אשר הופקו בתמיכתה של yes.

רצועת דוקו ישראלי תשדר החל מ-23.10 בכל יום ג’ ב-22:00 ובשידור נוסף בכל שבת ב-22:00. הרצועה תיפתח עם הקרנת בכורה לסרטה של הבימאית זהר וגנר - ’זורקי’.

לרגל חזרתה של רצועת המקור יוקדש סוף השבוע לאירוע מרתון אשר במסגרתו ישודרו 12 מסרטי דוקו ישראלי 2005.

<a href="http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=97990&catId=3" target="_blank">http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=97990&catId=3 (http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=97990&catId=3)</a>

Yaniv
18-09-2006, 12:49
[b]אותה הבאסה אצל כולם

תמונה עגומה ומציאותית עד אימה עולה מתוך הסרט, מראה אל האמת מאחורי החיוכים, את החיכוכים שמאחורי המחמאות, את הלבד שגורם לנו הביחד. לכל משפחה יש נקודת שבירה שונה ושלוש תוצאות לסדר. האחת עושה סדר ונהנית ממנו ומההכנות עם מבט מפוכח לעבר, השניה מסתירה אכזבות וכאב אבל עדיין מתאגדת כמעט כולה סביב השולחן והשלישית הרימה ידיים ואיש איש לעצמו.
אמנם כל משפחה הגיעה למסקנות שלה ולסדר הנכון עבורה, אבל למרות השוני יש הרבה מן המשותף. בכל אחד מהסדרים יש תחרות בין הילדים על מי המוצלח שבחבורה או מי הצליח לאכזב את ההורים. בדרך כלל האחרונים הם אלה ששוברים את הכלים ולא רוצים לבוא לסדר. הם כבר לא מסוגלים להתמודד עם הלחץ והתחרותיות המשפחתית.

הסרט מתעסק, בסופו של דבר, עם האמת הפנימית על החג ועד כמה אנחנו יכולים לספוג. זה נחמד אם כולם תורמים ויש רצון לחגוג ביחד, אבל אם מרגישים כמו גלגל חמישי, האם צריך להקריב את הרצון העצמאי רק על מנת לא לאכזב את ההורים או הדודות? האם לא נהיה שמחים יותר בלעשות מה שרוצים, גם אם זה אומר להיות לבד? ובסופו של דבר, מי שבחר להיות לבד, האם הוא מתגעגע למשפחתיות שהוא היה רוצה שתהיה?

אורנה בן דור, יוצרת הסרט, השכילה לשלב שלושה סיפורים משפחתיים שונים ולהפוך אותם לאמת של כל אחד מאיתנו. שנה אחת אנחנו רוצים לחגוג ביחד ושנה אחרי זה כל אחד רוצה להיות עם עצמו. השלושה מרכיבים סיפור אחד של כאב ושמחה השזורים זה בזה, כמו החגים עצמם. אין טוב בלי רע. העיתוי של הסרט לא מקרי, ערב ראש השניה, בא הסרט הזה והיה שווה צפיה רק כדי שאנחנו (הצופים) נבין בפעם המי יודע כמה שאי אפשר לנצח את השיטה. תמיד לא נרגיש במקום אבל נדע שאולי אין מקום אחר שהיינו רוצים להיות בו. אם רק היו מקבלים אותנו כפי שאנחנו, החגים היו יכולים להיות נינוחים ומוצלחים. עד אז, מאיה תמשיך לברוח לסיני, נילי תמשיך לחגוג את החג לבדה ומשפחת עידה תצטרך להתעלות על עצמה עם סדר מוצלח עוד יותר, גם אם זה יהרוג אותם.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/480/571.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/480/571.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/480/571.html)</a>

Yaniv
18-09-2006, 13:11
מועדים ובעסה

"בלוז לחג", סרטה המרגש והאנושי של אורנה בן דור, מתעד את הכאב הבלתי נמנע שכרוך בהתנפצותה של הפנטזיה המשפחתית בערבי חג

http://f.nau.co.il//Upload/92006/Article/Article_Paragraph_1317092.jpg

חגים הם תמיד התקופה בה יש מפגש פסגה בין שני אתוסים ישראליים עקשניים ועמידים במיוחד. בשאר ימות השנה, תסתפק סביבתכם בהתקפים מינוריים יחסית של האשמות נוסח "אולי אנחנו לא ההורים שביקשת לעצמך, אבל זו עדיין לא סיבה שלא לבוא לארוחת שישי" ובמיילים אנונימיים שמתזכרים אותך על כל הבעיות שבהתעלמות מהסנוז של השעון הביולוגי. אבל לקראת ערב חג, כשסלסלאות השי פורחות, כך גם הדחפים המשפחתיים הופכים להיפר-אקטיביים.

סרטה המרגש, האנושי והמדכדך לפרקים של אורנה בן דור "בלוז לחג", מתעד שלוש משפחות לקראת ערב חג (הפסח, אבל הרלבנטיות לא משתנה לקראת חגי תשרי) - כל אחת והדינמיקה המיוחדת לה. עד כמה שכל סיפור כזה הוא סיפור אישי, הוא גם אבטיפוס של הרבה מאוד משפחות אחרות.

משפחת עידא שמתאחדת לקראת החג כמו צבא קטן ומיומן, מפריחה אלפי שקלים כדי לשחזר תהילת עבר ולמחוק יחד עם האקונומיקה ("שלושה גלונים") את התקופות הקשות יותר. סיפורה של נילי שניחנה בהומור עצמי גבוה, אבל עדיין שבויה בחלום הילדות בו כל המשפחה מאוחדת סביב שולחן החג, כמו שהיה לפני שאחיה חזר בתשובה, אביה עזב את הבית ואימה התאשפזה. בסופו של דבר, נילי נשארת לבדה מול הטלוויזיה, כשקולות השכנים החוגגים נכנסים דרך החלון.

מיה היא רווקה יפה ותוססת שצריכה להוכיח למשפחתה כל הזמן שהיא ממש בסדר, לגמרי בסדר, ושום דבר נורא לא קורה איתה. היא פשוט עדיין לא החליטה האם ועם מי היא רוצה להתיישב-להתחתן-לייצר דור המשך. הדרישה המעייפת הזו מביאה אותה לבלות את ערבי החג האחרונים במקומות אחרים שאינם עם משפחתה – האם ניתן להאשים אותה על זה?

סרטה של בן דור מצליח להראות באופן מעודן אבל נוכח מאוד, שהיחס שלנו לחגים, רחוק שנות אור מהתוכן המסורתי-היהודי ולפעמים המשפחתי שאנחנו כל כך רוצים לייחס להם. הלא, אין לזה שום קשר לסיבה ה"מקורית" שלשמה מתכנסים. גם המשפחות החילוניות ביותר נופלות לתוך המלכודת הזו של כניסה להוצאות מיותרות, גרימת כאב לב וסבל מיותר זה לזה, והכל בשם המשפחתיות, האחווה והחגיגות כביכול.

האכזבה, כמו שמראה לנו בן דור, היא כמעט בלתי נמנעת – תמיד יהיה איזה גורם מסביב לשולחן החג שיזכיר את הפגימה שבחיים: בן משפחה חסר, סכסוך שלא נפתר, זו שלא התחתנה, זה שהתגרש, ואלו שכבר לא נמצאים איתנו. הפנטזיה הזו נועדה להתנפץ, ובכל זאת, אנחנו עדיין משחקים לפי הכללים היצוקים בסלע.

שידור חוזר – 23/9, 22:00, יס דוקו

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=396384&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=396384&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=396384&sid=123)</a>

Yaniv
19-09-2006, 13:50
הצצה ראשונה

סרטים זוכי אמי וסרט חדש מבית אלן ברלינר הם רק חלק קטן מהרכש בעונה החדשה של yes דוקו

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/595/164.jpg

חברת yes רכשה חבילת סרטי תעודה מרשת הכבלים האמריקאית HBO. הרשת, החתומה על כמה מהפקות התעודה היוקרתיות והמדוברות של השנים האחרונות הצליחה ליצור לא מעט מהומות על ידי שידור המסמכים התיעודיים אותם הפיקה ומימנה. דוגמא עכשווית ניתן למצוא בסרטו התיעודי של ספייק לי על הוריקן קתרינה, בו טען הבמאי השחור כי הממשל האמריקאי ראה את האסון מגיע ולא עשה דבר בכדי למנוע אותו.

בין הסרטים התיעודיים שישודרו בערוץ yes דוקו החל מחודש אוקטובר הקרוב ניתן למצוא את: "נתיחה אחרי המוות - סקס, שקרים ורצח" - סרט המלווה חוקרי מוות משטרתיים בעבודתם ומהווה תשובה תיעודית לסדרות כ- CSI . "אי.אר בגדד" - סרט התעודה שזכה באמי האחרון ועוסק בחיי היומיום בבית החולים הצבאי הגדול ביותר שהקימו האמריקאים בעירק. "ער לרווחה" סרטו החדש והמדובר של הבימאי היהודי אלן ברלינר העוסק בנדודי השינה שלו. הסרט נחשף בפסטיבל ברלין האחרון וזכה להצלחה ביקורתית מרשימה. "גוונים כהים" סיפורה של מספרת גברים שחורים בהארלם המביא בתוכו תמונת מבט קצבית ושנונה של אוכלוסיה זו.

"אסונות פלסטיים" - סרט תעודה מדובר העוסק בכל מה שמנתחים פלסטיים אינם מספרים למועמדים לניתוח על הדברים שעלולים להסתבך במהלכו. "עירום חיובי" סיפורם של אקצביציונסיטים הנוהגים להתפשט בפומבי, אמני מיצג העושים זאת למען האמנות ונודיסטים המונעים מתוך אידיאולוגיה "להיות רזה" שעוסק בהפרעות אכילה כעניין שכיח אצל רוב מכריע של נשים בעולם המערבי. סיפורה של הבימאית אשר הידרדרה לאנורקסיה בגיל מבוגר. "הנושא החם" - תחקיר תיעודי מרעיש על הסיבות להתחממות כדור הארץ והדרך שבה ממשלות המערב מונעות במודע את עצירת התהליך.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/481/178.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/481/178.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/481/178.html)</a>

Yaniv
19-09-2006, 18:05
[b]ער לרווחה. בקרוב ב-yes דוקו

yes רכשה חבילת סרטי תעודה מרשת הכבלים האמריקאית HBO. הרשת, חתומה על כמה מהפקות התעודה היוקרתיות והמדוברות של השנים האחרונות. הסרטים ישודרו בערוץ yes דוקו החל מחודש אוקטובר הקרוב.

בין הסרטים: "נתיחה אחרי המוות - סקס, שקרים ורצח", סרט המלווה חוקרי מוות משטרתיים בעבודתם ומהווה תשובה תיעודית לסדרות כ- CSI. "אי.אר בגדד", סרט התעודה שזכה באמי בספטמבר האחרון ועוסק בחיי היומיום בבית החולים הצבאי הגדול ביותר שהקימו האמריקאים בעירק. "גוונים כהים" , סיפורה של מספרת גברים שחורים בהארלם המביא בתוכו תמונת מבט קצבית ושנונה של אוכלוסיה זו. "אסונות פלסטיים", סרט תעודה מדובר העוסק בכל מה שמנתחים פלסטיים אינם מספרים למועמדים לניתוח על הדברים שעלולים להסתבך במהלכו.

סרטו החדש והמדובר של הבימאי היהודי אלן ברלינר "ער לרווחה", העוסק בנדודי השינה שלו, נרכש גם הוא לשידור על ידי yes. הסרט מילא אולמות בפסטיבלי ברלין וירושלים האחרונים ונחשב לאחת מיצירות התעודה המדוברות של השנה הקרובה.

<a href="http://b.walla.co.il/?w=/3050/977966" target="_blank">http://b.walla.co.il/?w=/3050/977966 (http://b.walla.co.il/?w=/3050/977966)</a>

Yaniv
25-09-2006, 10:56
והיום: צילומי הסדרה החדשה ’24/7’ במסעדת הבראסרי

’24/7’, תצולם היום במהלך יממה אחת ותתעד סיפורים וסצנות מהלך הרוח התל אביבי. הלוקיישן: מסעדת הבראסרי

http://www.ice.co.il/Editor/upLoadImages/yes%20doco-%20logo.jpg

מסעדת הבראסרי תהפוך היום ללוקיישן של סדרה תיעודית חדשה מבית yes דוקו - ’24/7’.

במסגרת הסדרה יובאו דמויות מפתח, סיפורים אישיים וסצינות שמאפיינות את הלך הרוח התל אביבי, נובעות ממנו ומספרות משהו על התקופה והמקום. הבראסרי תשמש כמעין מעבדה סגורה המלכדת בתוכה מגוון רחב של טיפוסים וסיפורים, רסיסי חיים ותמונות קצרות שיתפרו פסיפס תל אביבי, מתוך מעקב אחר ’גיבורי’ המסעדה, חלקם צוות העובדים, חלקם לקוחות.

הסדרה תתפרש לאורך יממה אחת, מזריחה ועד הזריחה שלמחרת, ותתחלק לארבעה פרקים תחת הכותרות: ’אוכל’, ’שתייה’, ’ביחד’ ו’לבד’. מהנושא המרכזי ייגזרו תמונות קצרות, שיחות ותופעות שיש להן משמעות ותוקף משנה בקונטקסט התל אביבי, כגון: אהבה, זוגיות, בדידות, דיכאון, חרדות, אובססיות, זהות מינית, דימוי גוף, הרפתקנות, ועוד.

הפקה: שמיים הפקות; בימוי: ליאור שפר וחליל אפרת; עריכה: גידי יהושע ואיריס איזנברג.

<a href="http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=98287&catId=3" target="_blank">http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=98287&catId=3 (http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=98287&catId=3)</a>

Yaniv
25-09-2006, 12:37
yes רכשה חבילת סרטי תעודה מרשת HBO

yes רכשה חבילת סרטי תעודה מרשת הכבלים האמריקאית HBO. הרשת מביאה למסך האמריקאי מדי שבוע תוצרת דוקומנטרית פרובוקטיבית ומעוררת מחשבה אשר יגיעו למסך yes דוקו החל מחודש אוקטובר הקרוב.

בין הסרטים בקטלוג החדש:
נתיחה אחרי המוות - סרט המלווה חוקרי מוות משטרתיים בעבודתם, אי.אר בגדד - סרט התעודה אשר זכה באמי בספטמבר האחרון ועוסק בחיי היומיום בבית החולים הצבאי הגדול ביותר שהקימו האמריקאים בעירק, גוונים כהים - סיפורה של מספרת גברים שחורים בהארלם, אסונות פלסטיים - סרט תעודה מדובר העוסק בכל מה שמנתחים פלסטיים אינם מספרים למועמדים לניתוח על הדברים שעלולים להסתבך במהלכו, עירום חיובי - סיפורם של אקצביציונסיטים הנוהגים להתפשט בפומבי, להיות רזה - סיפורה של הבימאית אשר הידרדרה לאנורקסיה בגיל מבוגר, הנושא החם - תחקיר תיעודי מרעיש על הסיבות להתחממות כדור הארץ, ער לרווחה - סרטו החדש והמדובר של הבימאי היהודי אלן ברלינר העוסק בנדודי השינה שלו.

http://f.nau.co.il/partner1/Service123/Images/pop_up_header.gif

Yaniv
26-09-2006, 12:05
רשף לוי

אלפי שנות קיום ואבולוציה נתנו לנו מושג עקרוני לגבי מהו גבר – איך גבר נראה, איך הוא מתנהג, על מה הוא חושב ואיזה עקרונות הוא צריך לקיים כדי להיחשב לגבר. מייד אחרי שהתבנית הזו סיימה להתבשל וישבה טוב טוב במוח האנושי, התחילו לחדור שלל דוגמאות שכירסמו בדימוי המוצק הזה: מה עושים עם גבר שאוהב לשחק עם גברים אחרים דווקא? עם גבר חסר און? גבר נשי? חולה? זקן?

הדרך הטובה ביותר של המין האנושי להתמודד עם מה שהפריע לתבנית העל להתיישב ולהסביר לגברים מה תפקידם, היה לדחות את הדוגמאות האלו כמצבים של שיבוש, טעות של הטבע, או מחלה מן אללה. לא מפליא שכולם נשמו לרווחה כשג'ון וויין וקלינט איסטווד צצו – סוף סוף גברים אמיתיים וכל העולם יכול לראות איך זה נראה, מדבר ואוכל.

רשף לוי יוצא לבדוק ב"גברים אמיתיים", איך נראה הגבר של היום, ולא סתם גבר, אלא גבר ישראלי – זה שספג את המודלים הפטריאכליים מכל קצוות הקשת התרבותית, ואז יצא לבדוק על בשרו איך זה להיות גם עובד היי-טק וגם קצין בצבא. החיבור של הציפיות השבטיות וההישרדותיות יחד עם הראש היהודי שממציא לנו פטנטים, הוא יציר כלאיים שלא פשוט לו, כך מסתבר.

גברים אמיתיים נמצאים בזירות אגרוף, ביחידות משטרה, והם נשואים אפילו 75 שנים. אבל הם גם עבדים בשעשועי סאדו-מאזו, בוכים כשעצוב להם, ומודים שלא התגברו על האהבה לאישה שאיתה הם נלחמים עכשיו על מזונות. גברים, מה לעשות הם יותר מורכבים מהדימוי שטרחו ליצור לעצמם.

רשף לוי וצוותו מצליחים לייצר מוצר טלויזיוני נעים ולא יומרני, שלא מבקש לבלוע את כל הנושא באופן אקדמי רוחבי ומשמים, ומצד שני, שעון על מספיק תחקיר, עניין וגיוון כדי שלא להיות קשקוש להגני ופרסונאלי. הרוח הקלילה והנעימה שלוי מביא איתו באופן לא מתאמץ, תורמת לדיבוב המרואיינים ומשדרת עניין אמיתי במה שיש להם לומר.

רשף לוי מצליח להביא מה שכל כך הרבה מנחים ומראיינים פשוט לא מסוגלים: אמינות וטבעיות. הוא לא מספיק חלקלק כדי לזייף כשמשעמם לו, והרבה פעמים לא מצליח לשמור בבטן מה שמציק לו. מבחינתי זו תעודת ביטוח נגד העמדת פנים, ומאחר שנראה שהוא אוהב ומתעניין במה שהוא עושה, רוב הסיכויים שגם אתם תאהבו.

[b]יס דוקו, ימי ב', 22:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=397901" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=397901 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=397901)</a>

Mr-Hyde
03-10-2006, 17:16
הקפצה נעימה

ב"שמים הפקות" זועמים על גדי טאוב, שביטל ברגע האחרון את השתתפותו בצילומי הסידרה הדוקומנטרית 7\24. גיא מרוז הוזעק להחליף

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/603/533.jpg

בחברת ההפקה "שמים הפקות ותוכן" זועמים על העיתונאי ואיש הטלוויזיה גדי טאוב, שביטל ברגע האחרון את השתתפותו בצילומי הסידרה הדוקומנטרית "7\24". גורמים בכירים בחברת ההפקה הודיעו , בתגובה לביטול של טאוב, כי "לעולם לא נעבוד עם האיש הזה שוב".

טאוב אמור היה להשתתף בצילומי הסדרה, המתעדת את הווי החיים התל אביבים ומביאה דמויות מפתח, סיפורים אישיים וסצינות שמאפיינות את הלך הרוח התל אביבי. הסדרה אמורה לעלות לשידור בחודשים הקרובים, בערוץ yes דוקו.

בימים האחרונים החלו צילומי הסדרה במסעדת "הבראסרי" בתל אביב. טאוב אמור היה לקחת חלק בפאנל שצולם היום. לדברי גורמים בהפקה, הגיע טאוב לסט ודקות ספורות לפני תחילת הצילומים - הודיע כי לא יקח בהם חלק. הודעתו גררה אחריה צורך בהול במציאת מחליף. גיא מרוז, מנהל הפיתוח של "שמים", הוקפץ לאתר הצילומים כדי להחליף את טאוב.

גורם בכיר בהפקה התייחס לעניין ואמר "חבל שטאוב בחר להתנהג כך. יום הפקה הוא דבר קשה גם ככה". טאוב מסר בתגובה כי "אני מצטער, לא הבנתי במה מדובר, ברגע שהגעתי למקום והבנתי במה מדובר - הבנתי גם שאני לא מתאים והודעתי שאני לא בפנים".

את תגובתו של גיא מרוז לא ניתן היה להשיג. משמים הפקות סרבו להתייחס לדברים".

<a href="http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/486/341.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/486/341.html (http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/486/341.html)</a>

Mr-Hyde
10-10-2006, 16:47
"דוקו ישראלי" חוזרת

וגנר, גורן, איצקוביץ, דרור וגורפינקל בעונה החדשה של רצועת הפקות המקור של Yes דוקו

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/406/416.jpg

yes משיקה עונה חדשה של "דוקו ישראלי", רצועת הפקות המקור התיעודיות של yes. הרצועה תשודר החל מה-24 לאוקטובר, בכל יום שלישי בשעה 22:00, בערוץ yes דוקו.

הרצועה תיפתח בבכורה חגיגית של "זורקי", סרטה של הבימאית זהר וגנר, המגולל את פרשת יחסיה הטעונים עם משפחתה. בין הסרטים הנוספים אשר יוקרנו במסגרת הרצועה: "אדמונד יקירי" - סרטו החדש של עמית גורן אשר תיעד את השינויים שעברו בעשור האחרון על שדרות רוטשילד בת"א, ו"זועמים" - סרטו של איל איצקוביץ החוקר את עולמם של חברי ארגון "אנרכיסטים נגד הגדר".

במסגרת הרצועה יוקרנו גם "הלוך חזור" - סרטו של דוקי דרור המלווה חמישה ילדים בדרך אל ומבית הספר ו"החנויות של פעם" - סרטם של יואב ודוויד גורפינקל, המביאים מבט אחרון ואוהד בחנויות מיתולוגיות בת"א אשר עומדות לפני סגירה.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/489/412.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/489/412.html (http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/489/412.html)</a>

Yaniv
22-10-2006, 15:58
שלום, אנחנו הטוקבקיסטים

אחרי שאמרו עליהם כמעט הכל, סרט תיעודי ישראלי חושף את פניהם של הטוקבקיסטים ונותן להם הזדמנות לעשות את הדבר האהוב עליהם: להגיב

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/409/999.gif

בניגוד למה שמקובל לחשוב, היחס של הכותבים באינטרנט לטוקבקיסטים לא אחיד: יש כאלה שחושבים שהם מעצבנים, ויש כאלה שחושבים על דרכים מכאיבות במיוחד להזיק לאצבעות המקלידות שלהם. אחרי אינספור כתבות, מאמרים, טרוניות, פארודיות ומה לא, בימים אלה עובד הבמאי והעורך התל אביבי צביקה בינדר (30) על סרט תיעודי בשם "הטוקבקיסטים", שמנסה לחבר שמות, פרצופים וסיפורים למגיבים האלמונים.

"תודה, זה משהו שתמיד רציתי לשמוע", אומר לי בינדר כשאני פותח את שיחתנו בברכת המגיבים המסורתית "פחחח", ומספר איך הגיע לנושא: "הסרט מתחיל מנקודת מבט אישית: אבא שלי טוקבקיסט".

למה החלטת לתת במה דווקא לטוקבקיסטים? אנחנו שומעים אותם כל הזמן.
"אני דווקא לא מסכים איתך, כי אם תקרא את כל הכתבות שנכתבו על הטוקבקיסטים – קראתי את כולן מ-5-6 השנים האחרונות – הדבר היחיד שאין בהם זה הטוקבקיסטים. מי זה הטוקבקיסטים? אני מצאתי אותם, אחד אחד. כתבות זה על תופעות, סרטים זה על אנשים. יש אנשים שקמים בחמש וחצי בבוקר וסורקים את כל האתרים כדי לראות מה חדש, יש בנאדם שכותב מאה הודעות ביום. מי אתה? מה אתה עושה בחיים? איך יש לך זמן לכתוב כל היום? למה? יש אנשים שמתווכחים אחד עם השני שנים, ממש אויבים. מה הם יעשו אם הם ייפגשו?"

פגשת טוקבקיסטים. הם מפחידים?
"ממש לא. הם נחמדים, ואפילו משתפים פעולה. 90% מהם הסכימו להגיד את השם ולהצטלם".

בדיוק ההיפך מהסתתרות שלהם בשבתם כטוקבקיסטים.
"אלה אנשים שכותבים ורוצים להתפרסם, מקבלים מעמד מתוקף הכתיבה שלהם, הכינוי שלהם מתפרסם באופן קבוע. יכול להיות שאם תתן להם יותר פרסום, יותר במה, הם ייקחו אותה. אני פניתי לאנשים שכותבים הרבה, שהם קבועים, יחסית, ושכותבים דברים אינטליגנטיים. מישהו שנכנס פעם אחת וכותב בשם בדוי 'פחחח' הוא פחות מעניין".

למרות שהם רחוקים מלהיות מדגם מייצג, בינדר מוצא בגיבורי סרטו, בהם מנכ"ל חברה גדולה, נהג משאית, פסיכולוג, מובטל ופנסיונר, מאפיינים מייצגים של כלל הטוקבקיסטים: "רוב האנשים בסרט הם מבוגרים, למבוגרים יש זמן פנוי. אני פחות נכנס לסצינות של הילדים והנוער, למרות שיש שם דברים מאוד מעניינים. יש כמה נשים, אבל פחות. אין מה לעשות, פחות נשים כותבות טוקבקיסטים".

הסרט (בתמיכת פרויקט "כרטיס ביקור" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה; מפיקים: אריק ברנשטיין מעלמה הפקות ומרדכי מוזר ממוזר פילמס; תחקיר ופיתוח: איריס שמעוני) יושלם בעוד מספר חודשים וישודר בערוץ yes דוקו. אי אפשר לדעת מה יגידו המבקרים, אבל הטוקבקיסטים בטח ימותו עליו.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/494/331.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/494/331.html (http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/494/331.html)</a>

Yaniv
25-10-2006, 12:30
[b]בלי צהבת בי

פוטנציאל הצהיבות והסנסציוניות ב"זורקי" מרקיע שחקים אך וגנר בוחרת למצות אותו בראיונות אישיים מעל דפי "הארץ" ובכך מצילה את הסרט מקלישאת "המשפחה העשירה שלי התפרקה אז הלכתי לעשות סמים וסוחרי נשק בניו יורק". את מלוא היקפו של ההרס העצמי שהביאה עליה קריסת עולמה המשפחתי שומרת וגנר מחוץ לפריים, וכך אנו זוכים לסיפור כאוב אך מינורי, וזה דבר טוב.

סיפורי בליעת כדורים, זיונים והתגוללות בביבים, טובים אולי לרייטינג אבל עלולים ליצור שכבת בידוד עבה שמונעת את ההבנה עד כמה כל זה בנאלי, וקורה סביבנו מדי יום. כחלופה, מתעסקת וגנר ב"זורקי" בעניינים פשוטים וחשובים: השתיקה, הנתק התקשורתי בבית, הסוד שנכפה עליה, הקור הרגשי והצורך הבורגני-פולני בהעמדת הפנים, בתחזוק התפאורה של המשפחה המשגשגת.

הסרט צולם על ידי זהר עצמה, באמצעות מצלמה נייחת. המימד האסתטי בו מרשים מאוד וניכרת המחשה ויזואלית מוצלחת של מימדים רגשיים. התשוקה הבורגנית לעיסוק בחפצים מעוצבים ובאסתטיקה חיצונית מודגמת לעילא על ידי אמא וגנר, אשר מוטרדת בשאלות הרות גורל של פרקט וספות עור ובשיאו של עימות עם זהר קוטעת את תשובתה שלה ודוחקת בבתה להתמוגג מיופיים של השמיים בשעת השקיעה.

"זורקי", הסרט הפותח של הרצועה הישראלית של יס-דוקו, הוא סרט פולשני, כזה המאפשר מציצנות לתוך שברי משפחה. הוא אינו פורנו רגשי – כפי שיטענו מקדשי השתקנות, ההסתרה וההדחקה. אז זהר ארגנה לה ולמשפחתה תרפיה מעל המרקע, סו וואט? היא עשתה זאת ביד מיומנת ורגישה והצליחה שלא ליפול למלכודות של צהבת ורחמים עצמיים מוגזמים. באחד הקטעים שואלת אמא וגנר את זהר האם הם ייצאו "דפוקים" בסרט. "אנושיים" מתקנת אותה זהר. כמה פשוט, ככה נכון.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/496/135.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/496/135.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/496/135.html)</a>

Mr-Hyde
22-11-2006, 18:55
"המודרנים"

ספק אם לולא הנסיבות המציאותיות שכפה כור ההיתוך הצבאי, היה מזדמן לי להכיר את "בנות עקיבא העליזות", כמו שכיניתי אותן ביני לביני. מהר מאוד הסתבר לי, שלמרות הרצון שהיה לי לתפוס אותן כמיקשה אחידה של חצאיות ארוכות, חיוך תמידי וידע בלתי נדלה בציטוטים שמתאימים לפתקי צ'ופרים, הן היו מורכבות ומעניינות הרבה יותר.

"המודרנים", סרטה של חלי רוזנברג, מביא את הפרופיל של צעירים דתיים אשר מנסים לשלב בין האמונה שלהם ובין אורח החיים המודרני שהם בוחרים לנהל. נסיעה להודו ותואר שני בפסיכולוגיה דרים בכפיפה עם הלחץ "להסתדר" בחיים ולהתחיל במצוות פרו ורבו? עם הרבה קשיים ולא מעט מלחמה על הזהות והאינטגריטי, הם יכולים להסתדר יחד.

בסרט נפתח צוהר אל מה שלא מדברים עליו, מה שבפירוש לא נכלל בחומר לדייט ראשון – נמאס מהמבטים החודרניים בכל חג, מהצעות העזרה והשידוכין מלאות הכוונות הטובות אך בעצם משפילות. גם בתוך האמונה הכי גדולה, לא נעים לישון לבד, ומה לעזאזל עושים עם התאווה והרצון לגעת? נמאס מהפנקסנות של מי כבר התחתנה, וכמה רווקות עוד נותרו בשנתון שלך. ומה בעצם כל כך נוראי בלבלות את השבת לבד?

כל השאלות הללו, שיש להן וריאציות דומות, גם אם לא זהות, במגזרים שונים, עדות שונות, פלגים שונים ואפילו דתות ומדינות אחרות, מבהירות דבר אחד - מה שמחבר הוא האנושי: הפחדים, הכמיהות, הספקות. התעוזה לשאול ולפקפק.

כאשר בילי מטאטאת בזעם את החדר ומבהירה שהיא "לא בררנית", למרות שבעצם, למה שלא תהיה? כשוורד הרגישה והחדה ("משכילנית יתר", היה אולי מכנה אותה הרב שמנה את תחלואי הרווקות) אומרת למצלמה ש"זה שווה לתחת שזו התחתנה וזו התחתנה, כי זה לא אומר שזה יקרה גם לי". – אז ממטולה ועד הנגב, מרגישות אולי נשים שונות שהן מקשיבות לאחות שמדברת. ויכול להיות שלאחיות הללו קוראים שרה, או לוטם או סוהא.

וזה בעצם יפי הסרט של רוזנברג – הוא מבהיר את הסיטואציה המורכבת והבעייתית של אותם צעירים וצעירות שמנסים ללכת על החבל הדק שבין חילוניות ודת, מבלי ליפול לתוך נישה משלהם. כזו שלא תרגיש כמו פשרה מתמדת – לא מספיק דתיים עבור הדתיים ולא מספיק חילוניים עבור החילוניים. ובכל מקרה, החסד שעושה עימם הסרט של רוזנברג, הוא שהוא מצליח להעביר את הקשיים האלו מבלי לרדד אותם ל"טיפוס", או להציג אותם כמקרה מחקר ביזארי, אלא מכניס אל תוך עולם שלם שמתנהל עם אטיקט משלו וכללי משחק שונים.

יס דוקו, שידור נוסף היום (ד'), 17:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...ypeID=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...ypeID=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=408982&TypeID=1&sid=123)</a>

Yaniv
29-11-2006, 13:58
פחוּת מסך חלקיו

הדוקומנטרי "אדמונד יקירי" נוגע ביותר מדי נושאים מכדי למצות אחד מהם. לילך וולך הרגישה כמו אחרי ארוחת טעימות - לא מסופקת

http://f.nau.co.il//Upload/112006/Article/Article_Paragraph_1378242.jpg

במציאות המעורערת בה אנחנו חיים, אמנות נתפסת כלוקסוס (ובמקביל, העוסקים בה, כפרזיטים), כאילו עדיין מחלקים במשורה אבקת ביצים. החרדה המתמדת בה נמצאים יוצרים ואמנים (אשר למרבה הבושה והצער, תוהים ברובם יום ביומו מניין יגיע שכר הדירה הבא), טיבה לחלחל אל תוך היצירה עצמה.

אמנות היא התחום הראשון הנפגע ממשברים, וכאלו לא חסרים לנו כמדינה וכחברה. וכך – מלבד עוניים האישי של הנוגעים בדבר, גם מימונים חיצוניים המחולקים ביד קפוצה, טיבם להיות קיקיוניים. ברזי קרנות ותקציבים עשויים להתייבש באותה מהירות בה אושרו, ולהותיר סרטים רבים (מאוד) עשויים למחצה ואפילו להקפיא אותם לנצח.

ולמה כל דיון השכר הזה? מפני שכמו שכבר אמרנו, שיקולים וחרדות כאלו מחלחלים אל הסרטים הישראלים ומותירים בהם את חותמם. לא מפתיע, אם כך, שסרטים דוקומנטריים ישראלים רבים סובלים ממחלת ה"פצלת" – הרצון להקיף את העולם כולו בצלולואיד, והכנסת נושאים רבים מדי אל תוך סרט אחד. ככלות הכל, מי יודע מתי יגיע המימון הבא, ויש כל כך הרבה מה לומר ומה לתעד.

זוהי השערה בלבד לגבי נסיבות יצירתו של הסרט הדוקומנטרי "אדמונד יקירי". אדמונד, על שם הברון אדמונד דה רוטשילד. עמית גורן, הדוקומנטריסט המוערך, כרך בסרט אחד את סיפורן של שדרות רוטשילד יחד עם סיפורו האישי – לידת השלישייה שלו ושל בת זוגו (המקסימה מאוד, אגב), בפרק ב' של חיים, לאחר שכבר יש לו שני ילדים בוגרים.

אי אפשר להתכחש לכך שהסרט מרגש ונוגע, בעיקר כשהוא עוסק באישי ובפגיע, ופחות כאשר הוא גולש להיות "יומני כרמל". יחד עם זאת, התחושה היא שנקלענו לארוחת טעימות ולבסוף נותרנו רעבים. על כל אחד מקווי העלילה ניתן היה (ואולי רצוי היה), לעשות סרט בנפרד. כל כך הרבה נושאים רק נצבטו בקצותיהם ולא קיימו את ההבטחה הגלומה בהם – ההתמודדות עם משפחה בפרק ב' של זוגיות, גידול שלישייה, החיים במנותק מהמשפחה שבחרה להגר לארה"ב, גלגוליהן הרבים של שדרות רוטשילד, "הצלמניה", תרבות הפטנק. ועוד ועוד תתי סרטים שלא פותחו דיים.

לא בהכרח כל אחד מהם מרתק לכשעצמו, ושילובים ואיזונים הם דבר רצוי מאוד כדי שלא ליצור דוקו חד נושאי שאין לו לאן להמריא, אבל המכלול ב"אדמונד יקירי" הוא עשיר מלהכיל. מצד אחד "אדמונד יקירי" מרוויח לפרקים מתחושת הרעב שהוא מותיר – אל לו, לאמן, לפטם יתר על המידה את קהלו. אך במקרה הזה, תחושת חוסר הסיפוק גדולה מתחושת הגעגוע.

יס דוקו, ג', 22:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=410099&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=410099&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=410099&sid=123)</a>

Mr-Hyde
07-12-2006, 15:18
חילמי שושא

אנחנו גדלים עם הבנות מסויימות לגבי עצמנו מול העולם, עושים חלוקה ראשונית שמבהירה לנו מי אנחנו ולמי אנחנו דומים: אני מתולתל, אני בת ולא בן, יש לי עיניים כחולות. החלוקה הזו והדמיון הפיזי מסדרים באופן אינסטינקטיבי את העולם לדומה ולשונה. בבחינה הראשונית של ילדים את העולם, אחים דומים זה לזה. אולי כל מי שדומה לי הוא אחי? ואז מה לגבי מי ששונה?

לרובנו, נאורים ככל שנהיה, יש שאריות מהתפיסות הלא רציונליות האלו שמעוותות לנו את תפיסת המציאות וגורמות לנו להגיב באופן אחר למקרים זהים. הסרט התיעודי "חילמי שושא מת מעצמו" של עידית אברהמי, מחזיר אותנו אל 1996, לזמן שבו נרצח הילד חילמי שושא במכות על ידי נחום קורמן, רכז הביטחון של הישוב בית"ר עילית. שימו לב, "נרצח" ולא נהרג. "ילד" ולא נער. ילדים בריאים בני עשר אינם צונחים אל מותם כך סתם.

אברהמי, בסרט מוקפד ומאופק, חוזרת אל המקרה ובוחנת אותו. הענייניות שבגישתה, והגימור הכמעט "מִסמכי" של הסרט, מאששים את אמינותו, וכמעט שלא צריך יותר מזה. עם זאת, אם לאורך הסרט היה חשש קל שמרוב עובדות ואיפוק, הלב הפועם של הסיפור אינו נשמע, הרי שבסופו של הסרט, כבר נעשה צדק אנושי עם חילמי שושא ז"ל.

הגישה אל נושא נפיץ כל כך, שמקפל בתוכו תחושות שלא נעים לנו להתעמת איתן, כמו גזענות, אלימות וכיבוש עם אחר, יכולה להיעשות בכמה דרכים. אברהמי בחרה ללכת בדרך המלך שלא תותיר אף אחד מחוץ לטווח הצפייה בסרטה. הסרט אינו מניפולטיבי, אינו מזעזע לצפייה באופן יוצא דופן, ועם כל זאת, למרות שהיוצרת אינה ממרכזת עצמה בשום צורה – חותם ההומאניות טבוע היטב בתור הסרט, שמתעקש שלא להיות עוד מהדורת חדשות מורחבת.

נחום קורמן נמצא זכאי במשפט הראשון, ולאחר שנה, במשפט החוזר (אותו יזמה פרקליטות המדינה), נמצא אשם. עונשו המגוחך היה חצי שנת עבודות שירות ושנה וחצי מאסר על תנאי. בואו ונניח לרגע את ההנחה המיתממת ששופטים הם מעל להנחות פרימליות גזעניות. איפה היה הלחץ הציבורי? השדולות לזכויות הילד?

ואם אנחנו כבר מדשדשים בתאוריות על ההנחות הפרימליות שחותכות את העולם לדומה ושונה – מה אם חילמי שושא היה ילד יהודי שנרצח במכות על ידי גבר מבוגר וערבי? מה אם הוא היה ילדה קטנה במקום ילד? האם הייתם מזדעזעים יותר? ילדה יהודיה קטנה בלונדינית וחייכנית?

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...ypeID=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...ypeID=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=411221&TypeID=1&sid=123)</a>

Mr-Hyde
12-12-2006, 15:33
הכסף שלכם מעצב את הרחוב העירוני

ייתכן שילדי לא יידעו מהי מכולת או חנות סדקית, אבל אינני בטוח שזה כה נורא. הרי גם אני לא יודע לכבס בקיטור, לגדל תרנגולות בחצר ולאסוף תפוחי אדמה כמו שסבי וסבתי היו עושים.

העיר איננה מרכז מבקרים תיירותי שמציג איך חיו המקומיים בתקופות שונות. למזלנו, היא אורגניזם שעובר כל הזמן תהליכים אבולוציוניים דינאמיים. אחרת עד היום היינו נוסעים בדיזינגוף בדיליג'אנסים, לוקחים כינין נגד מלאריה, ושומעים תסכית של הכתבה הזו בטרנזיסטור. לכן אין צורך להתרפק בנוסטלגיה דביקה על התקופה ההיא.

מה שכן חשוב, זה לשמור על הצביון העירוני של חנויות קטנות ומשפחתיות ולבנות את המיתולוגיה העירונית שלנו. לא לתת לרשתות הגדולות של משפחות ההון השולטות במשק כמו הדנקנרים, התשובאים והלבייבים שכבר קנו אפילו את AM:PM להפוך את העיר לאזור התעשייה של נתניה. עסק משפחתי קטן לעולם לא יזרוק את העובדים שלו לרחוב כי הם כבר לא כל כך גמישים בשביל לשים את ארגז הקרטון במדף העליון, או כי הם צריכים הפסקת צהריים.

הסרט המקסים "החנויות של פעם", של יואב ודיוויד גורפינקל (משודר הערב, בשעה 22:00 ביס דוקו), מתעד בדרך רגישה ועדינה את סיפורם של חיה וברמן ומוסדות מיתולוגיים ונוסטלגיים אחרים כמו כובענים, שענים ופרוונים בתל-אביב. זהו סרט שמעביר את סיפורם הנוגע ללב של אותם גמלאים עצמאיים, המתמקדים, באיטיות האופיינית לגילם, בפרטים קטנים: פה סיגריה, שם קפיץ, כאן קמט. מארג שלם של חיים ומקומות שונים מהדינמיקה המהירה של החיים שסביבנו, שעובר בסרט בצורה מדויקת.

פרסומתהשנה זכה בפרס נובל לשלום בנקאי הודי, שכל מה שעשה היה להעמיד אשראי לכאלה בעלי עסקים קטנים בהודו, כדי שיוכלו לעמוד על הרגליים מול התאגידים. אנחנו מתחילים בקטן. בינתיים יש לנו נציגים עם 7 מנדטים בכנסת ואת בית הקפה 'מרסנד' שבעליו המיתולוגי חטף שבץ, והבעלים החדשים והצעירים לא שינו דבר ושמרו על העיצוב, המסורת והלקוחות.

בפעם הבאה שאתם הולכים לקנות משהו, תחשבו על החנויות האלה. הכסף שלכם מעצב את הרחוב העירוני. אנחנו בונים את המיתולוגיה. כולנו מפיקים כבר את הסרט הבא.

"החנויות של פעם", סרטם של יואב ודיוויד גורפינקל, יס דוקו, יום ג', 22:00

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/271/1022671" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/271/1022671 (http://e.walla.co.il/?w=/271/1022671)</a>

Mr-Hyde
13-01-2007, 16:25
קרוב קרוב

בוגרי סם שפיגל בחרו לתעד את הדרמה שמתרחשת להם מתחת לאף. וכשהלב פועם חזק מתחת לסרט, זה עובד

http://f.nau.co.il//Upload/12007/Article/Article_Paragraph_1419754.jpg http://f.nau.co.il//Upload/12007/Article/Article_Paragraph_1419757.jpg

יש טענה כזו שאומרת שבשביל ליצור, צריך שתהיה לך סבתא ושיהיה לך פצע. המקסים שבמשפט הזה (שמתייחס בדרך כלל לכתיבה, אבל מילא), הוא שהוא פשוט ונכון באותה המידה – מהחומרים הכי אוניברסליים אפשר לייצר זהב, אם רק יש לך את השריטה (ולא במובן הסלנגי של בוגרי הטיול להודו), בזווית המיוחדת לך. לכולם יש סבתא, לכולם יש פצע – אלו שיודעים לספר על זה סיפור ששווה להקשיב לו, הם מעטים.

ולמה נזכרתי דווקא במשפט על הפצע והסבתא כשצפיתי במרתון הקצר והמענג של בוגרי סם שפיגל? כי בסופו של דבר, או בתחילת דבר, במקרה של פרחי קולנוע צעירים - הם חוזרים הביתה. בתקופה האחרונה אנחנו עדים לשצף דומסטי ביצירה הדוקומנטרית הישראלית – ננטשו התחקירים ההסטוריים, האג'נדות החברתיות והפוליטיות, ושאר עלילות סבוכות שנמצאות רחוק מכאן ועכשיו.

לאחרונה יש בדוקומנטרי הישראלי איזו מגמת התכנסות פנימה, וחיפוש הדרמה שמקננת דווקא מתחת לאף. יש בזה משהו צנוע ונעים, וברוב הזמן אפשר להרגיש את לב היוצרים פועם מתחת לסרט. חוץ מפצע וסבתא, כדאי שגם יהיה לב שפועם חזק.

הסרטים שבחר ערוץ "יס דוקו" לרכוש (ונשאר רק לעודד להתמיד בקידום היצירה הצעירה), היו כולם מעניינים ומוצדקים. מביניהם בלטו במיוחד "אמא שלי", של מאיה קניג ו"שימי בת 35" של גלית חוגי. שניהם הצטיינו במיוחד בסיבולת הגבוהה של הגיבורות שלהן ובכנות העירומה שהן סיפקו, כמו גם בתחושת הדחיפות והעיקשות של היוצרות. השילוב בין הגורמים הללו יצרו די חשמל רגשי כדי להצית את המסך.

ב"אמא שלי", מתחקה מאיה קניג אחר אימה. היא עוקבת אחריה במצלמתה, לפעמים כמעט באופן סטוקרי – לתוך המקלחת, לתחתונים שמושלים על הרצפה, בקלוז אפים אכזריים-אוהבים. דולי, אימה של מאיה, מחלקת עיתונים לפרנסתה וחיה בגפה. הקושי שבא לידי ביטוי אצל היוצרת, הוא דווקא החרדה שלה מאופן חייה של האם, ומהפחד להידמות לה, או ליפול במקומות בהם נפלה. האם מצדה מספקת דמות שלמה, חזקה, בעלת אינטגריטי מחושל, עם ראיה אופטימית ומעוררת השראה. כאשר הבת שואלת את אימה "אמא, את אוהבת את עצמך?" האם עונה לה מבלי להתבלבל שכן. החרדות, מסתבר, נותרות אצל הבת.

ב"שימי בת 35", עוקבת גלית חוגי אחרי אחותה הבכורה, שימי, שהיא, כפי שניתן לנחש – כבר בת 35, ועדיין, רחמנא ליצלן, לא נשואה. המהלך המעניין שנוקטת בו חוגי הוא שיחזור דרך המצלמה של יחסי אחות קטנה-אחות בכורה. גם כאן, החרדות והחששות לשימי הם של משפחתה המודאגת. הסרט המצחיק והכן הזה, הוא הרבה בזכות דמותה המקסימה והשנונה של שימי, שמסרבת להתרווח בתוך משבצת הרווקה המזדקנת ולהעלות מופע אומללות. דמויות המישנה של הסבתא הנפלאה והכמעט קומיקסית, ושל האם שהיתה מעדיפה לעצמה בת "פחות שונה", הופכות את המאבק לאינדיבידואליזם של שימי לכמעט הרואי. בסוף הסרט מביעה שימי את הרצון הכל כך נוגע ללב, של מי שעייפה מהצורך לשמור על פאסון "הכל בסדר איתי", שמי שיצפה בסרט יאמר עליה שהיא דווקא בסדר. מה יש לומר – היא הרבה יותר מבסדר. היא לגמרי נפלאה.

ד', יס דוקו, 21:00. שידור חוזר של "שימי בת 35" היום (ה') בשעה 10:15

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=421872&TypeID=1&sid=123)</a>

Yaniv
17-01-2007, 13:42
הסתיימו צילומי הסדרה ’פרטים אישיים’ ל-yes דוקו

הסדרה, שמבוססת על שאלונים בנושאי אהבה, מין, מוות וכסף, תשודר בקיץ הקרוב

http://www.ice.co.il/Editor/upLoadImages/yes%20doco-%20logo.jpg

הסתיימו צילומי הסדרה ’פרטים אישיים’ בבימויו של דורון סולומונז, והיא תשודר בערוץ yes דוקו בקיץ הקרוב.

הסדרה, בהפקת נורית קידר, מבוססת על פורמט שפיתח יוצר ועורך הסדרה, יאיר קדר, שמבוסס על שאלוני ענק בסגנון קינסי, שנכתבו על ידי קדר וד"ר דן דאור. השאלונים מתמקדים בנושאים שונים, כגון אהבה, מין, מוות וכסף. צוות הסדרה יצא למסע דרכים בן חודש ברחבי ישראל, ותיעד עשרות דמויות שונות בנושאים הללו, כשסך כל הסיפורים יוצרים יחד מבט אל מאחורי הקלעים של הנפש הישראלית בחורף 2006.

<a href="http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=102035&catId=3" target="_blank">http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=102035&catId=3 (http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=102035&catId=3)</a>

Mr-Hyde
24-01-2007, 16:00
פצע פתוח

"האינתיפאדה שאחרי" מציג מציאות שלנו עדיין קשה להיישיר אליה מבט. לא פלא ששודר 16 שנה אחרי תחילת הצילומים

http://f.nau.co.il//Upload/12007/Article/Article_Paragraph_1429787.jpg

מתוך "האינתיפאדה שאחרי" (צילום: יח"צ) בארה"ב, השם וייטנאם כבר מזמן הופקע לתחום שמות התואר. וייטנאם אינה מקום, וייטנאם היא התרחשות, היא מצב תודעה, או כמו שאומרים – State of mind. מי שמעיד על עצמו שהיה ב"נאם", עם הארכה והתעכבות מלאת משמעות על ההברה האחת הזו, מעיד על שק העצמות שהוא נושא על גבו לכל מקום. הממשי והמטאפורי.

בשבילנו, ג'נין היא עדיין מקום. עזה צמודה מדי מכדי להפוך עדיין למקום נפשי. האמריקאים ידעו לפחות להרחיק את המלחמות המיותרות שלהם מהבית. אנחנו לא. כל המקומות שבעוד עשרים (או חמישים? אולי מאה?) שנים, יהפכו להיות הסיוטים הפרטיים של האבות והסבים הישראלים, הם עדיין פצעים פעורים. כל כך פעורים, שהסרט "האינתיפאדה שאחרי" הוקרן כבר בכל העולם, ובישראל הוקרן רשמית רק אתמול.

"האינתיפאדה שאחרי" התחיל כפרויקט של חיל חינוך, שפנה אל החייל המוכשר יריב הורוביץ, אז צלם צבאי, וביקש ממנו להסריט סרט הווי יחידה על גדוד 202 של הצנחנים. אפשר לומר שהחומרים שצולמו לא הפכו למשהו שניתן להקרין בערב צ'אפחות יחידתי על יין פטישים. הראיונות הכנים, סיפורי הגבורה, ההתעללות, שטיפת המוח, תחושות האשם – כשנפתח הסכר, הכל הוצף.

הצבא ההמום כמובן גנז את הסרט והעמיד למשפט ולבירורים את החיילים שצולמו. יריב הורוביץ השתחרר בינתיים מהצבא ושמר אצלו את הקלטת עם החומרים הרדיואקטיביים. עשר שנים מאוחר יותר, בתמיכת טלעד ומערכת "עובדה", חוזר הורוביץ להשלים את הסרט, עם הפרספקטיבה שנצברה אצלו ואצל המרואיינים המקוריים. אבל אז, כמובן, פורצת האינתיפאדה השנייה, והכל מוקפא שוב.

רק היום, 16 שנים לאחר תחילת הצילומים, משודר הסרט בארץ. שתי הפיסקאות האחרונות, אינן סיפור הרקע או ה"מאחורי הקלעים" הברנז'אי שבא כהקדמה. זהו הסיפור עצמו, במידה רבה מאוד. אנחנו לא מסוגלים להיישיר מבט, לא אל מי שאנחנו מקדדים כאויב ולא אל עצמנו. בסרט קצרצר של חצי שעה, הורוביץ מצליח לשאול את השאלות הקשות, והחיילים לשעבר, שבמידה מסויימת תמיד יהיו חיילים, עונים בכנות. לא נוח לצפות בסרט, לא נעים. האחריות היא דביקה ומגרדת, מילים איומות כמו "היינו קלגסים", וזכרונות חיים על התעללות, מתיחת גבולות, הפגנות כוח, התפרעויות.

אולי חצי שעה מזה, זה כל מה שאנחנו יכולים לסבול. אולי בעוד כמה שנים, נקווה שלא יותר מדי, נוכל להניח את הדברים ולהתחיל להתאבל. על עצמנו, על המצב, עליהם. עד אז, חצי שעה מ"זה", זה כל מה שנוכל לסבול.

ב', 22:00, יס דוקו

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=423737&TypeID=1&sid=123)</a>

Mr-Hyde
30-01-2007, 17:42
yes דוקו ישדר את הסרט "יותר מאלף מילים" שהוזמן לפסטיבל בטהרן

"יותר מאלף מילים", סרטו של הבמאי סולו אביטל, המתמקד בדמותו של הצלם זיו קורן, ישתתף בפסטיבל הקולנוע האיראני אשר יחל ביום חמישי הקרוב בטהרן. זוהי הפעם הראשונה שסרט ישראלי הוזמן להצגה רשמית באיראן. את התקדים ניתן לייחס ככל הנראה לכך שמדובר בקופרודוקציה ישראלית-אירופית שבגינה החליטו האירנים להעלים עין מזהות המממנים הראשיים של הסרט.

הסרט עוקב אחר שגרת יומו הסוערת של קורן, חבר מערכת "ידיעות אחרונות" המסקר מזה 15 שנה את המציאות המדממת של השטחים ואת העימותים בין צה"ל, הפלשתינאים והמתנחלים.
לפני כחצי שנה שידרה קשת את גרסת הטלוויזיה המקוצרת של הסרט. ערוץ yes דוקו ישדר בבכורה טלוויזיונית את הגרסה הקולנועית.

הסרט ישודר בערוץ yes דוקו ב- 20.2, יום בשעה 22:00. שידור נוסף: 24.2, שבת ב-22:10

http://f.nau.co.il/partner1/Service123/Images/pop_up_header.gif

Yaniv
12-02-2007, 13:14
מתוך "האולפן"

הסיבה שבגללה ממציאים הגדרות חברתיות, היא שבתפיסה שלנו אנחנו זקוקים לתודעה לאומית, כזו שמחזקת את עצמה, מעבירה את עצמה הלאה ושומרת על מלוכדות. אחת מההגדרות היסודיות והבסיסיות ביותר בתודעה הישראלית, היא "עולה חדש". לא מהגר, לא פליט, לא עקור ולא מגורש. עולה חדש הוא ההתגלמות של עוף החול הישראלי, זה שמתרומם מן האפר, מנער את שאריות העבר מעל כתפיו ומתגלגל בגלגול חדש – חזק יותר, עמיד יותר.

מבחינה מסויימת זהו תיאור שיש בו העצמה ואין בו את המשקל העודף השלילי כמו במילים הקשות "פליט" או "עקור". אך מרוב הבחינות, ההחלטה הממלכתית-ציונית לכנות כל אדם יהודי המגיע לארץ ישראל ממולדת אחרת "עולה חדש", שוללת ממנו את התחושות הלגיטימיות שיש למהגר כמו געגועים, הרהורי חרטה, כעס וייאוש. בסופו של דבר, הגדרת ה"עולה" טובה יותר לחברה הישראלית הוותיקה מאשר לעולה החדש עצמו.

תחנת ההכרח המכוננת שעובר כל עולה, היא האולפן ללימוד עברית, אותו מגדל בבל כאוטי בו יושבים יחידים בכל הגילאים, מכל רחבי תבל, וממלאים מחברות "דפתר" בכתב עברי רועד, עמוס נקודות, שבמהרה יתבררו להם כמיותרות.

אותו מפעל אנושי עמוס כוונות טובות להנחלת השפה השמית שוברת השיניים בקורס מזורז, הוא מכרה אמוציות וסיפורים שלא יסולא בפז, כפי שגילה ותיעד עבורנו דוד אופק ב"האולפן". אופק הוא היוצר המוכשר והפורה שהביא לנו בין היתר (במשותף עם יוסי מדמוני), את "בת ים ניו יורק", "המנגליסטים", "מלנומה אהובתי", וביים את הדוקו "ההרוג ה-17".

אופק עוקב ברגישות ובמינימום מניפולציה אחרי כמה מתלמידי האולפן: אנבל הגרמניה שהגיעה בעקבות חברה הישראלי; צ'ין הסינית שעבדה כמנקה בביתו של ישראלי ולאחר מכן נישאה לו; דונג דונג, הדוקומנטריסטית הסינית שנישאה לישראלי בקפריסין מפני שמשפחתה התנגדה לקשר; וסשה, עורך הדין הרוסי (שמתקבל רק לעבודה כמנקה במסעדה) שמגיע לישראל בעקבות בתו הקטנה שהיגרה עם גרושתו המנוכרת לו. עוד מתעד אופק את יואלה המורה לעברית, שבעצמה היתה תלמידת אולפן בגיל 12, כאשר היגרה מצרפת.

כל אחד מהסיפורים האנושיים אחריהם עוקב אופק, הם כל כך עמוקים, מורכבים ומרגשים, שאין שום צורך בהתערבות חיצונית, עריכה מתווכת או בימוי סחטני. אופק רגיש לא רק לתוצאה הסופית שלו, אלא גם למצולמים שלו, ויודע מתי להתרחק מבלי לאבד את הדרמה ומתי להיות נוכח בשקט.

התוצאה היא מטלטלת ממש, ודרכה מתגלים לנו, לא רק אותם מהגרים שהמכנה המשותף ביניהם הוא האולפן והמטרה המשותפת ללימוד העברית, אלא גם אנחנו – כחברה שבנויה בעצמה שכבות שכבות של מהגרים, אך מתנשאת על כל גל הגירה חדש. אופק בודק, לא רק את זהותם של המצולמים שלו, אלא גם את אלו המתבוננים בהם, ובכך הוא מצליח ליצור סדרה תיעודית חשובה, מרגשת, מצחיקה ומעציבה במקביל.

[b]יס דוקו, ימי שבת, 21:30

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...885&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...885&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=426885&sid=123)</a>

Mr-Hyde
12-02-2007, 16:21
חיזוק חיובי ליס דוקו

בד בבד מתמקדת הסדרה גם ביואלה, מורתם, לב זהב מהלך על שתיים ועולה ותיקה מצרפת בעצמה. בפרק הבא תסביר לתלמידיה שאלות של מקום, זמן וסיבה באמצעות ידיעה על פיגוע במועדון הסטייג'. בפרק ששודר אמש ניסתה נואשות, באמצעות תנועת טיפוס במדרגות, לפרש את משמעות הביטוי "עלייה לארץ", כאשר בפועל רבים מהם מצליחים להרגיש רק מה הן ירידה והתרסקות.

בדיאלוג מתורגם בין צ'ין לדונג-דונג (הסיניות שבחבורה), מספרת האחרונה, במאית טלוויזיה במקצועה, על חלומה "לעשות סרט שיציג את ישראל דרך עיניהם האמיתיות של המהגרים" ולא "כפי שעושים הישראלים". סרטים שיחסירו את נקודת העליונות ונקודת המבט המתנשאת, גם אם כולה כוונות טובות.

"האולפן", כך נראה, היא דוגמא נפלאה לעשייה מקומית אובקייטיבית ככל הניתן. היא חפה מרגשנות, נוגעת בסיפורים האנושיים מבלי לחטט להם במעיים ולבדוק אם הקישקע מצטלם טוב, ויודעת שכאב הלב וההתרגשות יגיעו גם כך. היא מציגה סוג מרתק של חוסר אונים, מהול בבחירה אמיצה ומעמתת אותנו בדרך של בחינת השברים והרסיסים – בשר ודם, עם מיתוס העלייה שמזמן נופץ ונכתש.

הסדרה הוצגה כסרט באורך מלא בקולנוע "לב", ומעניין לבדוק האם שרדה בבית הקולנוע את משך זמן לו היתה ראויה, ובכלל, איך "האולפן" תפקד בתור סרט באורך מלא ולא כסדרה. נדמה היה כי החלוקה לפרקים גודעת מעט את הרצף הנכון של הסיפור, אך ללא ספק, מדובר ביצירת מופת מרעידה שחשוב לשדרה בכל ערוץ ובכל שעה. אמנם סביר להניח שמעטים צפו אמש בתוכנית, אך אם תגבר המודעות, אולי יעלו אחוזי הצפייה בפרקים הבאים. קשה להעריך מה ריכוז אבקת הפרחים באוויר – אבל בטלוויזיה נכונה ונפלאה שכזאת, טלוויזיה שעליה ראויים היוצרים, ערוץ "יס דוקו", ומארחים כדוגמתו לחיזוק חיובי – נראה כי הוא גבוה במיוחד.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/542/226.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/542/226.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/542/226.html)</a>

Yaniv
21-02-2007, 12:33
תמונות מחיי נישואין

האיש שאחראי על סדרת המופת "7 אפ" נכנס לחייהם של זוגות ב"חיי נישואים" המרתק לא פחות. לילך וולך מחכה בקוצר רוח לחלק הבא

http://f.nau.co.il//Upload/22007/Article/Article_Paragraph_1456671.jpg

עם הגלים התרבותיים שעוברים על העולם - פעם גל שמרני ופעם גל מתירני - נראה שאנחנו מצויים כיום במערבולת של בלבול. חרדות אבולוציונית, כמו מלחמות, מביאות לריבוי בנישואים והקמת משפחה, ולעומת זאת, תקופות קידמה במדע, בטכנולוגיה ובפילוסופיה, הביאו לכדי נטישה או פקפוק בתא המשפחתי הקלאסי.

השאלה האם מוסד הנישואים הוא משהו שממשיך להתאים לאנושות גם כיום, איננה שאלה חדשה, ובכל זאת, היא לא מפסיקה להיות רלבנטית. בממוצע, יותר ממחצית הזוגות הנשואים בעולם המערבי, מתגרשים. הטולרנטיות כלפי פרק ב' בחיים, או ג' ואפילו יותר מזה, גדלה בעשרות השנים האחרונות, ולהיות גרוש או גרושה, כבר מזמן לא מזכה אותך באות שני. השאלה למה להיכנע לאשלייה שהפסיקה להוכיח את עצמה, מרחפת מעל.

מייקל אפטד האחראי לסדרת המופת "7 אפ" (ההפקה דוקומנטרית שעוקבת אחר קבוצת ילדים בריטיים מגיל 7, בדילוגים של שבע שנים), התחיל בשנת 2000 בפרויקט השאפתני החדש "חיי נישואים", שגם הוא מייצר מעין קפסולת זמן שמקפיאה את פני שנות האלפיים בכל הנוגע לחיי נישואים.

אפטד עוקב אחרי זוגות העומדים להינשא וחוזר אליהם כל שנתיים, לבדוק מה השתנה אצלם. מי שעקב בזמנו אחר "7 אפ" יודע שמיומנויות התשאול של אפטד, מבריקות בחדותן, בישירותן ובסוג החשיפה שהוא מוביל אליה בעדינות את מרואייניו. הרבה מאוד סדרות וסרטים תיעודיים עוסקים בחתונה, בדרך אליה וממנה. מעט מאוד מהן, מצליחות להגיע לרמת האינטימיות והפרטנות שמגיע אליה אפטד.

אמנם, צריך לחכות לחלקים הבאים של "חיי נישואים" כדי להסיק מסקנות חותכות באשר לרלבנטיות חיי הנישואים ותקפות הנדרים שמוחלפים, אבל אפטד מצליח לבודד את שורשי הבעיות העתידיות כבר מהראיונות הראשוניים. מה יהיה עם זוג הלסביות שנישאו כדי לתת תוקף סטרייטי לזוגיות שלהן; לאסיר לשעבר והאלכוהוליסטית המשוקמת; לזוג היהודי-פיליפיני שמתלבט באיזו דת לגדל את ילדיהם? כמו שזה נראה כרגע, קל זה לא יהיה. אבל בהחלט יהיה מעניין, ואולי אפילו לימודי.

יס דוקו, ב', 20:30 (חלק ב' בשבוע הבא, באותה שעה)

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...930&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...930&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=428930&sid=123)</a>

Mr-Hyde
22-02-2007, 21:40
זיו קורן

המקצוע האזרחי המסוכן ביותר בעולם הוא צלם עיתונות. לא טייס, לא ראש ממשלה, לא תובע מחוזי נגד המאפיה הסיציליאנית. פשוט צלם עיתונות. כל כך הרבה פעמים כאשר אנחנו נחשפים לצילומי זוועות, אלימות או מלחמה, אנחנו שוכחים שיש מי שהעמיד את עצמו כחיץ אנושי בין ההתרחשות החד-פעמית ובינינו, משמש כמתווך, כמפרשן וכמייצר מציאות. מה שלא מצולם, לא קיים מבחינתנו, וכדי להביא את הקיום אל מסך הטלוויזיה, או אל בין דפי עיתון הבוקר, מישהו מסכן את ראשו כדי לתפוס את הזווית הכי טובה.

זיו קורן, גיבור "יותר מאלף מילים" סרטו הדוקומנטרי של סולו אביטל, הוא פורטרט של צלם העיתונות על כל תוויו ומאפייניו – גברי, נמרץ, מסתכל למוות בעיניים, מאמין שצריך להביא את המציאות כפי שהיא, על כיעורה ועל מחדליה, מבלי לצנזר או לסכר אותה. אם היה צריך ללהק מישהו לסרט הוליוודי בתפקיד הצלם חסר החת, היו מלהקים את זיו קורן, מרוב שהוא מקיים את הקלישאה שיש לנו בראש.

אבל החלק המעניין יותר ב"יותר מאלף מילים", הוא זה שבו זיו קורן משמש כעיניים הישראליות על המציאות – מתעד את הסכסוך הישראלי פלסטיני; טורף את התפיסות המוקדמות על מה זה ערבי, מה זה ישראלי ואיזו מלחמה אנו מנהלים. קורן משתדל להביא בצילומיו את המציאות כפי שהיא, והיקום כמו שהיקום יודע לעשות, מביא את הכאוס עד לעדשת המצלמה וגורם לסולם הערכים והדעות שאנו מתחזקים, להתפורר.

מעניינת היא גם דרך ההצגה של גלית גוטמן, בת זוגו לחיים של זיו קורן, אשר מוצגת אולי בפעם הראשונה בתקשורת, כאישה בשר ודם ולא כאלילה. גוטמן מדברת בכנות על ההתמודדות עם החרדה לחיי בעלה, על הקושי שלהיות כמעט אם חד-הורית (בניסוחה המקורי), ובהבנה שהצילום הוא אהבתו הראשונה של בעלה וכל השאר מגיעים אחר כך.

סולו אביטל יצר סרט מעניין מכיוון שהוא מצליח להתעלות מעל לנושא המוצהר שלו ולספק תמונת מצב ישראלית, חברתית, פוליטית וזוגית.

הסרט שודר אתמול (ג'),יס דוקו, 22:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=429127&TypeID=1&sid=123)</a>

Yaniv
15-03-2007, 16:40
[b]אורלי וילנאי פדרבוש וגיא מרוז

אורלי וילנאי פדרבוש וגיא מרוז מחפשים בסרט הדוקומנטרי 'מוסר שילומים', לאן נעלמו מיליארדי הדולרים, שהעבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל עם חתימת הסכם השילומים. בסרט אורלי וגיא מספרים את סיפורם של 240 אלף ניצולי השואה שעוד חיים בינינו, רבע מהם מוגדרים כעניים.

הסרט, שהופק על ידי אורי דיקשטיין משמיים הפקות, בודק איפה הכסף נעצר ומדוע רווחת ניצולי השואה הנזקקים לא מגיעה אליהם. הסרט יוקרן ביס דוקו ב-21:00 בערב יום השואה, ובמקביל בערוץ "yes ישראלי".

<a href="http://b.walla.co.il/?w=/3050/1078306" target="_blank">http://b.walla.co.il/?w=/3050/1078306 (http://b.walla.co.il/?w=/3050/1078306)</a>

Yaniv
20-03-2007, 16:14
yes רכשה לשידור מיני סדרה תיעודית מבית היוצר של HBO

המיני-סדרה, בבימויו של ספייק לי, סוקרת את אסון סופת ההוריקן קתרינה

http://www.ice.co.il/Editor/upLoadImages/yes%20doco-%20logo.jpg

Yes רכשה לשידור מיני סדרה תיעודית מבית היוצר של HBO, ’כשהסכרים נפרצו’, בבימויו של ספייק לי.

הסדרה, הכוללת 4 פרקים, סוקרת את האסון שיצרה סופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס באוגוסט 2005. באמצעות עדויות של ניצולי האסון, בונה לי כתב אישום מנומק נגד ממשלו של ג’ורג’ בוש, דרך התחזוקה הכושלת של הסכרים אשר הגנו על העיר וכלה בסיוע האיטי והחלקי בפינויים של שחורי העיר.

המיני סדרה תעלה לשידור ב-yes דוקו ב-21 באפריל (21:30).

<a href="http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=104440&catId=3" target="_blank">http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=104440&catId=3 (http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=104440&catId=3)</a>

Mr-Hyde
23-03-2007, 16:08
ברנז\'אים סביב שולחן בבראסרי

באופן אוקסימורוני, דוקא אותם דברים המכילים בתוכם אלמנטים של חיים, מכילים במקביל בתוכם גם איזכור של המוות – לידה, סקס, אוכל. אותן חוויות קצה או כאלו הנוגעות להישרדות ולרבייה, מזכירים לנו גם שאנחנו בני חלוף. ההיגיון האנושי הזה הוא לכאורה הפוך, אבל עקבי – הבדידות מתעצמת דווקא בחדר הומה אדם, והעצב מתפרץ לפעמים דווקא באמצע חגיגה גדולה.

על המקום הבודד, הרעב והפרטי שנמצא בלב ליבו של מוסד שהוא לכאורה חברתי, מאכיל ושוקק חיים, תוכלו לשמוע ב"אוכל שתיה, ביחד לבד" - סדרה דוקומנטרית שמתעדת בארבעה פרקים את "הבראסרי": מוסד קולינרי וחברתי תל אביבי שפתוח 24 שעות, וביסס את עצמו כמקלט עירוני (מטאפורי, לא כזה נגד טילים) וכמסעדה עבור קהל לקוחותיו הבראנז'אי יותר ופחות.

פרקו הראשון של הסדרה המסקרנת, היה לפרקים מאכזב ומבלבל בחוסר האחידות שלו - מחד, שולחן בליינד דייט מהגיהנום בין קרניבור מלא שמחת חיים וממועט גבולות, ובין טבעונית צדקנית עם שאיפות חינוכיות שמכניסה את הכלב שלה למסעדה. לא נרשמו דקירות סכין, אבל חתונה גדולה לא יצאה משם כנראה, ובכל מקרה, המפגש ההזוי היה נראה מבויים ומאולץ.

מכיוונו השני של הפרק – אחראית משלוחי הטייק אווי של המסעדה, בתפקיד שנראה מלחיץ ולחוץ. הבחורה המקסימה והכנה, מספרת על הקשר האמביוולנטי שבין האכלת אחרים ובין מניעת מזון מעצמה; בין היחס שספגה כדור שני לשואה למזון, והלב שנקרע כשמושלך מזון משובח ויוקרתי לפח. אחד הרגעים הנוגעים ללב בפרק, הוא כשהאישה הדקיקה הזו מאכילה חתולי רחוב בשיירים מהמסעדה.

קרס נוסף שהושלך לפיותינו הפעורים, היה שולחן מתוזמר וחגיגי בכיכובם של אייל שני, הילה אלפרט, מעיין קרת ושחר סגל. הארבעה, שהתכנסו כנראה לדבר על אוכל, היו קטועים ולא מספיק נגישים (אולי בגלל עריכה), וחברי ההרכב לאו דווקא עשו טוב זה לזה. הכריזמה המתפרצת והחושניות הקיצונית של אלפרט ושני, משכו את תשומת הלב אליהם, ואולי היה עדיף בכלל שהיתה זו ארוחה זוגית בכיכובם בלבד, ושפשוט יתנו להם לאכול ולדבר על אוכל כמו שהשניים האלו יודעים.

למרות שיש בקונספט דבר מה מעניין, בעיקר בגלל האפיל של מזון, אלכוהול, בראנז'ה ווידויים, עולה תחושת חוסר נוחות מהקידוש העצמי, הדשדוש במיצי התל אביביות, ומתן פתחון הפה למי שבלאו הכי נשמע קולם ברמה. שוב הבראנז'ה מתפלשת בעצמה. אם תקראו לזה אוננות, כנראה שלא תטעו.

ד', יס דוקו, 22:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=447891&TypeID=1&sid=123)</a>

Mr-Hyde
27-03-2007, 13:30
סטיבן פריי

טבע האדם הוא לשמור סודות - פרטי מידע שאסור לגלות לאף אחד, או רק לחלק מהאנשים. בלי להיכנס יותר מדי למשבצת של "אופרה", סביר להניח שמי שמחזיק סוד למד מסביבתו שיש דברים שהשתיקה יפה להם. אותו סוד שאסור לדבר עליו ושתיחזוק סודיותו גובה מחיר כבד, צובר משקל וגוזל אנרגיות.

אחד מהדברים שעליהם "לא יפה" לדבר, הוא מצב נפשי מעורער. לא, לא מדובר באיזו נוירוזה ניו יורקית חיננית מתוקשרת היטב, כמו אלו ש"סיינפלד" ו"סקס והעיר הגדולה" קידמו כאקססורי חובה לכל מי שחש שהוא משהו. מדובר על ההארד קור הנפשי; על הביטול האוטומטי מלא הבוז שאנו מבטלים מי שהוא "משוגע"; על החרדה מ"בתי משוגעים"; ועל התווית הנצחית שדובקת במי שבעברו מקננת חוויה כזו.

ערוץ יס דוקו מקדיש לאחרונה לא מעט מרצועות השידור שלו כדי לחשוף את מה שמדובר רק בחדרי חדרים בנושא מחלות הנפש, אובססיות קיצוניות שונות ושאר מצבי קיצון נפשיים. אחד הסרטים המעניינים והחשובים שבהם הוא סרטו בשני חלקים של סטיבן פריי – "המאניה דיפרסיה של סטיבן פריי".

סטיבן פריי, אשר פחות מוכר בארץ מאשר בארץ מולדתו בריטניה, הוא שחקן, קומיקאי, סופר, מחזאי ובמאי מחונן. חובבי הבי.בי. סי אולי זוכרים אותו מתוכנית המערכונים הקומית והשערורייתית שעשה יחד עם יו לורי (ד"ר האוס בשבילכם). פריי הנפלא, אחד האנשים המצחיקים, המבריקים והמשמחים שיש לתרבות הבריטית המודרנית, לא זכה באור שלו מן ההפקר. כחלק מעסקת החבילה האיומה, הוא גם חולה במאניה דיפרסיה.

מאניה דיפרסיה היא אותו מצב נפשי בו אתה מטולטל בהתקפים מאניים, בהם אתה חווה אופוריה קיצונית, תזזיתיות, יצירתיות ואובדן החשק לישון ולאכול, ובין התקפי דיפרסיה - מצבי דיכאון קיצוניים, הסתגרות ואובדן החשק לחיים עד לאובדניות ממש.

פריי, כמו רבים מן הסובלים מהמחלה, לא היה מודע לכך שהוא חולה עד גיל מבוגר יחסית (37), וייחס את התקפי המחלה לאופי החיים שחי. כמו רבים אחרים, הוא חשב שמוכרחים להסתיר זאת מהסביבה, העמיד פנים עולצות כשבפנים "נחבט בייאוש כנגד קליפת המוח" שלו, והשתמש בנימוס הבריטי המפורסם כדי להדוף בעדינות מחוות של דאגה וחשש כלפיו.

הנפלא בסרט הזה, הוא שהוא נעשה בכנות ופתיחות בלתי רגילות, ומתוך עמדה של גובה העיניים. לא עוד במאי שיוצא לאבחן מבחוץ ומלמעלה תופעה נפשית קיצונית, אלא אדם מוכר, תקשורתי ונגיש, שבודק את עצמו (ועוד כוכבים שמדברים בפתיחות על המאניה דיפרסיה שלהם, כמו קארי פישר וריצ'רד דרייפוס). עם זאת, הוא לא מסתפק בחיטוט העצמי ובוחן גם את כל דרכי הטיפול המוצעות כיום לטיפול.

כחלק מן הטיפול בנושא הסתרת המאניה דיפרסיה מן החברה, מגיע פריי גם לביתם של ההורים לאישה צעירה, מצליחה ומבריקה, שנטלה את חייה בעקבות המחלה, בעיקר בגלל הבושה והפחד מאישפוז. בכך מעביר פריי מסר חשוב באשר לפתיחות ולמודעות הסביבה.

אם ניתן לדבר על סרט תיעודי במונחים של "שירות לציבור", הרי ש"המאניה דיפרסיה של סטיבן פריי", הוא שירות לציבור המפוחד, הבור ומלא הדיעות הקדומות, וגם לחולה שמפחד לצאת מן הארון באשר למחלתו. בתמיכת מודעות הציבור, ושיפורי החקיקה באשר למקומות העבודה, אולי סוף סוף תגדל המודעות באשר למחלות הנפש באשר הן.

חלקו השני של הסרט יוקרן בשבוע הבא, ביס דוקו, יום ב', 22:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=449130&TypeID=1&sid=123)</a>

Mr-Hyde
12-04-2007, 17:43
קל יותר לגמור ברגליים צמודות!!!

http://mad.walla.co.il/w/18-200/332169-18.jpg http://mad.walla.co.il/w/18-200/332170-18.jpg

במלאי הבעיות אפשר למצוא נשים שעסוקות בספונג'ה, כשבני זוגן לא מבינים איך לא בא להן למצוץ להם בין גיהוץ לכביסה; גברים שניהלו רומן או שניים ומעולם לא התנצלו על זה, אבל עדיין לא מבינים למה האישה שאיתם לא מחכה להם בידיים אזוקות למיטה; גבר שגומר מהר מדי, ובתגובה לכך בת זוגו מאוננת לו מול הפרצוף מיד אחרי האקט; ובעיקר המון המון חוסר ביטחון ושנאה עצמית, בעיקר מהסוג של "אני שמנה ולכן נראית הכי טוב במסיונרית וזו התנוחה היחידה שתקבל ממני".

בתחילת כל פרק בני הזוג נותנים ציונים בסקאלה של 1-10 לביצועים המיניים של הפרטנרים שלהם. כפי שניתן לצפות ממי שפונים לסדרה כזו, זה בדרך כלל נע בין 3 ל-6. כואב, מאד כואב. אבל, אחרי שעברנו את שלב ההודאה, ופתאום הגבר מבין שאיבר המין שלו, עם כל הכבוד, לא מספיק לאשתו כדי להגיע לאורגזמה, והאישה מבינה שאין לה שמץ של מושג איך להעניק עונג אוראלי קדוש - לשני הצדדים יש מוטיבציה אדירה, כי הנורא מכל כבר מאחוריהם.

הסדרה הזו, כפי שראוי להזהיר, היא לא לבעלי קיבה רגישה. אם נפלתם על פרק של זוג פוטוגני – הרווחתם, ואם לא – תאלצו לראות לפעמים עירום פרונטלי, אחורי וצדי של צלוליטיס, שיעור יתר ושומן נשפך. טרייסי ומייקל יחלקו הוראות מדויקות לשני בני הזוג, ילמדו אותם בסיוע של אביזרים איך עושים את מה שהם לא יודעים לעשות, יסבירו להם שבניגוד למה שנהוג לחשוב, להמון נשים קל יותר לגמור ברגליים צמודות (סוף עידן הניסיונות להידמות לנאדיה קומונצ'י?), ואפילו יחלקו להם תחתונים מיוחדים שיקלו על גברים שמתקשים במין אוראלי, לא עלינו.

אבל מעבר לזה, וכאן בדיוק טמונה ההצלחה, טרייסי ומייקל יודעים שיש קשר חזק מאד בין התחושה והדינמיקה של כל אחד מבני הזוג לאורך כל היום, ובין הנכונות שלהם להפוך לחיות מין בלילה, או במילים אחרות: אם הגבר מרגיש שאשתו לא שמה עליו זין לאורך כל שעות הערות שלהם, כנראה שלא יעמוד לו בלילה; ואם האשה עסוקה בניקיונות וחיתולים בזמן שבן הזוג שלה גומע בירות ותוקע גרעפסים בסלון, כנראה שתהיה לה מיגרנה כשיתחשק לו סקס. היות וזה המצב, המומחים שלנו לא מסתפקים בחלוקת קונדומים ריחניים ומיפוי של נקודות הג'י, הם מתחילים בבסיס, ביום-יום, בתחושות ובמטענים.

ההפתעה הגדולה ב"בלשי הסקס" היא שנראה שזה באמת עובד. כנראה שבניגוד למה שסברתי, לכל אחד יש פוטנציאל מיני לא רע בכלל - צריך להבין קודם כל כמה אתה גרוע, ואז נדרשים רק שני יועצים ושתי מצלמות בתוך המיטה שלך כדי לממש אותו. ניסיתי להתאפק ולהימנע מהסיום המתבקש הזה, אבל אני לא יכולה – אז יאללה, לכו להזדיין.

"בלשי הסקס", יס דוקו, מדי יום ב- 23:30

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/271/1091180" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/271/1091180 (http://e.walla.co.il/?w=/271/1091180)</a>

Yaniv
25-04-2007, 18:32
קדר. אין סיפור אנושי פשוט

מהו הצבע של המוות? כמה פעמים קיימת יחסי מין? כיצד תנסח את מודעת האבל על מותך? כ-40 אנשים העניקו תשובות שונות לשאלות אלה ואחרות כחלק מפרויקט תיעודי ייחודי. בפסיפס שיצרו הוגיו מהתשובות אפשר יהיה לצפות הערב ב"השאלונים", סדרה תיעודית בת ארבעה חלקים, שחלקה הראשון ישודר ב-yes דוקו, ב-22:00.

השאלות עוסקות באופן ישיר ואסוציאטיבי במין, אהבה, כסף ומוות וכל חלק בסדרה יוקדש לאחת מהקטגוריות הללו. בהפוגות שבין מוזאיקת התשובות, ניתן יהיה לצפות גם כיצד 15 מהעונים מציירים את דיוקנם בצורה עמוקה יותר מול המצלמה. בין הדיוקנאות: צייר שהיה פעם אישה, אדם שהפך נכה אחרי שניסה להרשים נערה, אושיית מועדוני גייז וד"ר גדעון הירש, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס ששני הוריו התאבדו. כולם צולמו במשך 14-12 שעות.

לשאלונים אין תקפות מדעית, אבל זה לא מה שעניין את מחברם, יאיר קדר - עיתונאי, עורך, פעיל חברתי וחוקר. "הדמות הראשית היא הצופה" הוא מסביר. "אתה כצופה עונה בראש על השאלונים. אין כאן נרטיב ואין גיבורים - יש אמצעי שדרכו אתה יכול לשאול את עצמך את השאלות האלה ולהאיר זוויות חדשות בעצמך. פיתחתי אותם במטרה להבין איך אנשים ממתגים סוגיות על זמניות בעולם החדש, שיש בו היכרויות מתווכות מחשב וחיים מהירים. כשאתה בוחן את העניין אצל כמות מסוימת של אנשים, זה מקל על ההתמצאות".

קדר החל לתשאל אנשים בסן פרנסיסקו, לשם עזב ב-2000 אחרי חמש שנים בהן ערך את המגזין "הזמן הוורוד". "מפיק אמריקאי הביע עניין בפרוייקט", הוא מספר. "אבל אז התברר שהוא חשב שמדובר בסרט פורנו והרעיון נגוז. כשחזרתי ארצה, ערכתי את הירחון 'מסע אחר' וניסיתי לתרגם את הפרויקט לטלוויזיה. אחרי שהתחברתי לבמאית נורית קידר זה הפך לסדרה".

[b]היו כבר פורמטים שהתמקדו בסקרים ובאסוציאציות כמו "סקר הסקס הגדול". במה הסדרה הזאת שונה?

"היה גם הסקר הגדול בערוץ 2, והסרט '101 נערי ליווי' שנתן לי השראה. בערוץ 10 יש עכשיו סדרה על המוות. אבל בכל המקומות האלה ישנה אג'נדה של היוצר, נוסף על חוסר הקשבה למרואיינים. למשל, בתוכנית 'הסיפור שלי' של שירה פליקס, יושב מולה מרואיין וכל פעם שהיא רואה שהוא מתחיל להתחמם עוברים לפרסומות. יש השטחה, שנובעת ממגבלות התעשייה וגם מהשימוש בקבוצת האנשים המפורסמים שמביא לשכפולים של מלאכותיות. ל'שאלונים' לעומת זאת, יש ערך אמת גבוה. ברור ממנה שאנשים דיברו בכנות, שהקשיבו להם".

גם אצלך יש מרואיינת מפורסמת - מיכל טראוריג.

"כן, אבל היא היתה מאוד כנה ואפילו פרצה בבכי בסוף ימי הצילום. היתה לה חשיפה קשה. זו בחורה הצעירה שהסחורה שלה זה הגוף שלה - אין לה מרשמים להכנת טילים איראניים. היה מעניין היה לבדוק איך זה והיותה רווקה בתל אביב מתקשרים למין ולמיניות שלה. בי היא עוררה סימפטיה, אבל אצל האחייניות שלי, למשל, היא עוררה אנטגוניזם, גם כי היא בחורה רועשת ולא מעודנת, אבל בעיקר כי דמויות בטלוויזיה הן מראות - והן נרעשו כנראה מהמראה שהיא הציבה מולן.

"רציתי שהמרואיינים לא יהיו אנשים רגילים ואם יש שם אנשים רגילים - שיהיו כאלה שהרגילות שלהם מעוררת השראה, שבעוצמה של הכנות שלהם אפשר להעביר סיפור חיים. יש אישה בשם חנה, בת 50, שאחרי 25 שנה בעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת. סיפור 'לאישה' פשוט שהתברר כאחד מהסיפורים היותר רבי עוצמה בסדרה - מפני שאין סיפור אנושי פשוט ומפני שהכוח של הדיבור האמיתי מצליח לעבור אפילו את המדיום המזויף הזה של הטלוויזיה".

נתקלתם בבעיות למצוא אנשים או לדובב אותם?

"היה מאוד קשה למצוא נשים ודתיים שידברו על מין. נשים רבות לא יכלו לבודד מין מרגשות. הנשים שכן הגיעו בסוף לצילומים שייכות לאזור בוהמי שהגבולות בו יותר רופפים והדברים יותר פתוחים".

היו סיפורים שהרגשת שפיספסת?

"היה בחור ג'ינג'י שגר בכפר בדואי למרגלות הר תבור. הוא עלה מרוסיה לפני עשר שנים והתאהב בבדואית, התאסלם והפך להיות חאג'. ברגע האחרון אמא שלו, שהיא מנקה בטכניון, שמה רגל לכל העניין. היא אמרה שאם הוא יתראיין יפטרו אותה מהעבודה. לא היה אפשר ליישב את הפחד שלה. היא לא גאה בבן שלה שהתאסלם".

על הפרק שנוגע לכסף אתה מדבר פחות.

"השאלון על כסף היה הכי מסובך. מסתבר שהתגובות של אנשים רגשיות יותר לכסף, מאשר למין, אהבה ומוות. משנות ה-80, התרבות הישראלית הפכה פתוחה יותר לדיבור חופשי על מין. לעומת זאת, הדיבור על כסף ואיך הוא עובד בתוך המנגנון הנפשי שלנו, הוא יותר נדיר. השיח על הקשר בין נפש לכסף ובין כסף למין לא מפותח מספיק. הכסף מאוד ממשי לכאורה, אבל הוא למעשה שקוף. הוא מסתתר מאחורי הרבה מאוד דברים והדיבור על כסף נחשב ללא קולי, הוא מביך וחסום. דווקא לאלה שכושלים בנושא, יש פחות חסמים בקשר אליו, מתוך איזה הומור עצמי. הקושי היה לא רק בקבלת תשובות, אלא גם שלי, בניסוח השאלות. כנראה שגם הקשר ביני לכסף מורכב".

יהיה לזה המשך?

"כרגע אני עוסק בפרוייקט הבא שלי ב-yes דוקו, שיתעד את השינויים הדרסטיים שהתחוללו בקהילה ההומולסבית מ-1980 ועד 1998. אבל החלום שלי הוא לפרמט את 'השאלונים' בכמה מדינות: יפן, הודו, ארה"ב, גרמניה וישראל וליצור משחק בין תרבותי מעניין. מבחינתי זה ניסוי בחיים שהפך לניסוי בטלוויזיה".

"השאלונים", רביעי 22:00, yes דוקו

Yaniv
26-04-2007, 10:38
[b]"אני מת על הזין שלי"

בפרק אמש שעסק במין – הכנס כאן כל הערה על טהרת סקס מוכר – נדרשו אמנית עכואית, מטפל היליניג הומוסקסואל, אמן טרנסג'נדר עוצר נשימה והשחקנית מיכל טראוריג (על תקן פנים מוכרות אך נטול אבק כוכבים מזויף) לספר מה עושה להם את זה, מתי עשו זאת בפעם הראשונה, האם הם חושבים שהם מושכים וכמה פעם הם עושים זאת בשבוע, אם בכלל.

כך, בין היתר זכינו לתשובות כגון "אני מת על הזין שלי, אני חושב שהוא מקסים ונהדר ויפייפה" או "לא עשיתי סקס השבוע, החודש או השנה. אין לי סקס בחיים בכלל". לעיתים מהילת התשובות בעריכה מהירה של ציבור יתר הנשאלים הייתה מעט מעיקה (מה הצבע הכי סקסי בעיניכם: "אדום", אדום", "שחור", "ורוד", לבן", "ירוק", "כחול", אדום") אך במרבית המקרים היא סיפקה חומר מצוין למחשבה או לפחות לשעשוע דוגמת תשובתם ההחלטית של כולם על השאלה "האם אתה טוב במיטה" – "כן, כן, כן, כן, כן, ו-אני חושב שכן". ככלל, גם גברים מזדקנים המעידים על כך שהישבן שלהם הוא החלק הכי מגרה בגוף מתגלה כמעניין.

פרק נוסף שנשלח למבקרים (הרביעי במספר) עוסק במוות וכולל סיפורים מדהימים שמצדיקים התחברות פיראטית ל-yes בערב שידורו או לחלופין התיידדות אינטרסנטית עם מבקר טלוויזיה שיוכל להשאיל לכם את העותק שלו. אם נראה היה לכם ששמעתם כבר הכל בטווח שבין גן-עדן, גיהנום והחשש שתולעים יאכלו אותך - מוטב להציץ בו.

לפני שנים קנה לי אדם יקר ספר בשם "משהו לדבר עליו – שאלות מעוררות שיחה". בספר מופיעות מעל 300 שאלות שמתיימרות לגרות את בלוטות ההתדיינות. אם נתעלם מהעובדה שייתכן שהוא ניסה לרמוז לי שאין על מה לדבר איתי ושנושאים כגון "אילו יכולת לבטל חודש אחד בשנה, מה הוא היה?" או "אילו היית עיוור לחלוטין פרט לשעה אחת בשבוע, מה היית עושה בשעה הזאת?" עשויים לעזור לי, הרי ש"השאלונים" מעוררת מיד אפקט דומה ומציתה שיחות ארוכות. אמש, מקץ שעה, התקשיתי לקטוע את השיחה של שותפיי לצפיה בדיוק בחלק בו חלקו זה עם זו את צלילו של המוות בעיניהם (שוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ, או משהו כזה).

גם אם רק שלושה מכם צפו אמש בתוכנית נראה שראוי להפיץ את הבשורה. קשה להאמין שבליל תשובות מהירות עושה את העבודה טוב כל-כך אך הודות לתחקיר מדויק (רועי קצירי), עריכה מצוינת (דורון סולומונס) ובימוי נהדר (יאיר קדר) מעניקה יס דוקו לצופיה תופין מקומי מופלא. הלאה לנבור ולחטט, זה מריח נפלא.

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x322/750/010.jpg

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/573/692.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/573/692.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/573/692.html)</a>

Yaniv
26-04-2007, 13:26
תבנית נוף האדם

"השאלונים" מקרבת אותנו לנשאלים ולעצמנו על ידי פירוק הזהות למרכיביה הבסיסיים

http://f.nau.co.il//Upload/42007/Article/Article_Paragraph_1511954.jpg

איך אפשר להכיר אדם? מעסיקים פוטנציאליים יטענו שלפי הרזומה הכתוב שלכם, הם יכולים להכיר אתכם, לפחות מספיק כדי לזמן אתכם לראיון, בו רובם יבקשו מכם לחזור בעל פה על מה שכבר כתבתם; גרפולוגים ינתחו את הכתב שלכם ויאמרו לכם האם אתם קשורים יותר לאבא או לאמא; אסטרולוגים יחשבו את שעת הלידה שלכם ויבדקו את ההתאמה עם בן הזוג; אנשים שאינם משתייכים לאף אחד מן הקטגוריות הקודמות, ישאלו אתכם לעיסוקכם, לתחביבים שלכם, והאם אתם אנשי חתולים או כלבים. בסוף הם ירגישו שהם מכירים אתכם, לפחות קצת יותר.

"השאלונים", סדרת התעודה של יאיר קדר, מנסה לבדוק מה אנחנו חושבים על סקס, כסף, אהבה ומוות. ארבעת הנושאים האלו הם לא רנדומליים, ולמרות שאני הייתי מציעה למשל להוסיף עליהם את "אוכל", הם בהחלט מייצרים ארבעה כפתורים משמעותיים ביותר להכרת נפש האדם.

מרואיינים שונים משיבים בכל פרק לשאלות על אחד מן הנושאים, חלקם מספקים רק תשובות במשפט, ואחרי חלקם אנו עוקבים יותר לעומק, לומדים להכיר אותם, ודרכם גם את עצמנו. האם אנחנו קרובים יותר לזה שמאוהב בזין של עצמו, או לזו שמתמודדת עם הפער המתמיד בין דימוי הגוף הרצוי למצוי? האם היינו מגדירים את עצמנו כאנשים מיניים? ומה סקסי בעינינו?

נושאים עקרוניים שמתחככים בטאבו, בערכים, ובשאלות של זהות כמו סקס, כסף, אהבה ומוות, מהווים מעין מבחן רורשאך. מאה אנשים שונים, מאה תשובות שונות. אחד רואה בכתם הזה מפלצת, אחר רואה בו פרפר. מה שמעניין אינו הנושא, אלא מה אנחנו רואים בו, איך אנחנו מעבירים אותו דרך ההיסטוריה שלנו, הזכרונות, הפצעים, ההצלחות והפחדים, ובסופו של דבר – גם התשובה הקונקרטית אינה משנה - חשוב היחס העקרוני לנושא.

"השאלונים" לא מתיימרת לספק תשובות סטטיסטיות, חתכים שדרכם ניתן לבחון את החברה הישראלית או המודרנית; גברים או נשים. היא כן מצליחה להכיר לנו כמה יחידים יותר מקרוב, כשהם מתנגחים עם השאלות הבסיסיות ביותר שמרכיבות את היסודות של קיומם והתיאור העצמי שלהם. לפעמים נחמד אפילו להנמיך את כפתור הווליום למינימום ורק להביט בהם. שפת הגוף שלהם, המקומות בהם הם משפילים את העפעפיים או מרחיבים את האישונים, ילמדו אתכם על המרואיינים הרבה יותר מהמילים שהם מנפקים, ויכניסו אתכם, לפחות לרגע, לחיים שהם חווים.

אולי לא ממש בפגישה ראשונה, כדי לא להפחיד; אולי אפילו כדאי לדחות את זה לפגישה שנייה או שלישית - אבל אם תרצו להכיר בן אדם, שאלו אותו איך הוא תופס את המוות, או מה יחסו לכסף. זה ילמד אתכם עליו הרבה יותר מלדעת שבשעות הפנאי הוא מעדיף מקרמה על פני סרטים של טריפו.

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...406&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...406&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=454406&sid=123)</a>

Mr-Hyde
08-05-2007, 03:03
סאלי

בהיותנו חברה מודרנית שמודעת לזכויות הצרכן, ולזכותנו הבסיסית לרדוף אחר האושר וההגשמה העצמית, הפכנו למראיינים כפייתיים. אנחנו מראיינים את המוכר במכולת לתפקיד האיש שיספק לנו לחם טרי, חלב שלא מטפטף ואספקה שלעולם לא תחסר של מרלבורו לייט. מראיינים את החשמלאי, השמרטפית, המלצר מהקפה של הבוקר, מראיינים את סביבתנו לתפקיד שייעדנו להם. חס ושלום שלא נלהק נכונה את חיינו, שנתפשר על מוכר פיצוצייה פחות ממגניב, ועל בייביסיטר שאין לה תואר שני בחינוך הומניסטי.

המראיינים הכפייתים לא מתעניינים בכם כאינדיבידואלים; עולמכם הפנימי ושאיפותיכם הפרטיות הם כגרגר האבק (הלא קיים, כי הם יודעים לאיזה מנקה יבש לגשת) על כתפם. המראיינים רוצים שתתאימו לגרדרובת החיים שהם סידרו לעצמם ולא תקמטו להם את הסטייל תוך כדי, תוך שמירה על תחושה מתמדת שמגיע להם הטוב ביותר שהיקום יכול להציע, ולא לצאת פראיירים בטבלת הניקוד המתמדת שמתקתקת בראשם.

ב"איך תמצאי בעל", הסדרה התיעודית שמשמה אפשר לנחש במה היא עוסקת, יוצאת סאלי, רווקה בריטית בת 37, מנחת טלוויזיה קרייריסטית, לצוד לעצמה בעל. היא טוענת שהפוקוס שלה בקריירה עמד בדרכה כדי להגשים את חלום המשפחה-ילדים-בית צמוד קרקע-כלב בלונדיני שלא נובח, והיא מקדישה עשרה שבועות מזמנה היקר, כדי ללמוד ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקוע יתד בארץ הנשואות והמאושרות.

מהר מאוד מתברר, שלמרות שסאלי מנסה להציג עצמה כרווקה קלילה כקצפת ותוססת כפאנטה, היא כבדה כמו יציקת בטון והיא למעשה, מה שקראנו לו מראיינת כפייתית. היא לא ממש מתעניינת בלהכניס אדם נוסף לחייה, היא רוצה ללהק בזריזות את מי שיתרום ממטענו הגנטי כדי לייצר המשך לפלא שהוא היא עצמה.

סאלי הקופצנית והעליזה (לכאורה, לכאורה), מציגה את נסיונה כשליחות אלטרואיסטית, ציבורית ולימודית לרווקות הנואשות באשר הן. ממש משתטחת על הגדר עבור כולנו. בפועל, כפי שניתן כבר להבין, סאלי לא רואה אף אחד חוץ מבבואתה הנרקיסית, בטח שלא אתכן שיושבות עם פנקס ללמוד מנסיונה. "מקסימום זכיתי בעוד קצת חשיפה במדינה הלבנטינית הזאת עם הגמלים והפיצוצים", חשבה לעצמה סאלי כשצילמה את הסדרה.

בקיצור – כבר עדיף להיעזר בגיליון הדביק והישן של "את" שמצאתן בתור לקוסמטיקאית. שם לפחות לא תצטרכו לשמוע את קולה הצייצני עד צמרמורת של מדריכת הדייטים חסרת התועלת של סאלי – וגם זה, יתרון לא קטן.

יס דוקו, ימי א', 23:00

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...116&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...116&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=485116&sid=123)</a>

Mr-Hyde
22-05-2007, 12:42
"לגונה ביץ\'" - הגרסה הציונית

בקרוב: סדרת תעודה שתעקוב אחר טינאייג\'ריות ממעמד כלכלי-חברתי גבוה. היוצרים אבנר ברנהיימר וגיא סידיס מחפשים בנות מתאימות

http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/697274/855bern01_a.jpg

אבנר ברנהיימר ("פיק אפ") וגיא סידיס עובדים על סדרת תעודה שתעקוב במשך שנה אחר חייהן של בנות ממעמד חברתי־כלכלי גבוה. ההשראה לסדרה מגיעה במקצת מהסדרה האמריקאית "לגונה ביץ'" (שהיא בעצמה מעין גרסת ריאליטי ל־"The O.C"), והיא מיועדת לשידור בערוץ yes דוקו. "נערות על" (שם זמני), נמצאת עדיין בתחילת דרכה, ובהפקה מחפשים אחר קבוצת בנות חברות (עדיף תיכוניסטיות) שיסכימו שהמצלמות יחדרו לחייהן.

ברנהיימר, מה מעניין בתיכוניסטיות?

"זה מעניין לראות אילו שאיפות, אתגרים וחלומות יש לנוער שכביכול יש לו כבר הכל. הקלישאה אומרת שלצעירים האלה יש כבר הכל, אבל אנחנו רוצים לשים סימן שאלה על זה. האם זה שיש לך כסף הופך אותך ליותר מאושר? האם זה שיש לך הכל הופך אותך מאקטיבי לפסיבי, או אולי ההפך? את הדברים האלה נרצה לבדוק".

<a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3403311,00.html" target="_blank">http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3403311,00.html (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3403311,00.html)</a>

Yaniv
17-06-2007, 11:09
"ריפוי מיני"

ריפוי מיני (Sexual Healing), היא סדרה אמריקאית חדשה שעוקבת אחרי זוגות בגילאים שונים ובעלי סטטוס שונה (גרושים, מאוהבים טריים, נשואים ותיקים) המנסים לשפר את חיי המין שלהם.

באמצעות הדרכה של צוות סקסולוגים הם לומדים כיצד מתמודדים עם חולשות ופחדים ארוכי שנים בחדר המיטות, איך מנהלים יחסי מין המבוססים על פנטזיות מבלי להיפגע, והאם באמת ישנם זוגות הסובלים מבעיות מיטה שבלתי אפשרי לרפא.

בקצרה: [b]"ריפוי מיני". yes דוקו. החל מה-16.6, מדי שבת, ב-23:30

<a href="http://www.mouse.co.il/television_articles...amp;ObjId=12604" target="_blank">http://www.mouse.co.il/television_articles...amp;ObjId=12604 (http://www.mouse.co.il/television_articles_item.aspx?BoneId=800&NsId=209&ObjId=12604)</a>

Mr-Hyde
26-06-2007, 12:15
כרזת הסרט "הלוך חזור"

ממרחק השנים, ובעיקר כשמתחילים לחשוב על לגדל ילדים משלנו, אנחנו נוטים לעשות אידיאליזציה של הילדות. זמן הקסם, זמן הסביונים והתות. ממש כמו ב"רחוב סומסום", ניסים יומיומיים מתרחשים כל הזמן, ואין שום לחץ של בגרות שמעכב אותנו מלהבחין ולחגוג אותם. העולם הוא עצום, ומלא אפשרויות, וכשנגדל, נטעם מכולן. הכי כדאי להיות קטנה, להיות קטנה, להיות קטנה.

בפועל, אנחנו נוטים להשכיח ולשכוח את אותם רגעים של חוסר אונים מול השרירותיות היומיומית, את האלימות שמופנית כל כך בקלות כלפי ילדים, את ההבנה שקטן זה גם לא נחשב; לשכוח את הציפיות להגשים את חלומות ההורים, להתאמן בפסנתר, לרקוד בנעלי אצבע, וכל אלו, רק עד הפסקת עשר. להיות ילד או ילדה, זו משימה לא פשוטה, זה אפילו הירואי לצלוח אותה בהצלחה. הכי כדאי להיות גדולה, להיות גדולה, להיות גדולה.

דוקי דרור מתעד שבעה ילדים בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו ב"הלוך חזור". זמן הדמדומים הפרוץ שבין מסגרת מבוגרים אחת לשנייה, בין בית ההורים לבית הספר, הוא כמסתבר, זמן נפיץ, מרגש, מפחיד, מצחיק, ולפעמים – כמו שזה בילדות – הכל ביחד.

דרור עוקב בעדינות וברגישות אחר המסע הנפשי והפיזי של הילדים אותם הוא מלווה. המצלמה החכמה של פיליפ בלאיש נמצאת ונעלמת כמו חתול הצ'שייר - מתעדת, אבל לא משנַה את המתועד. והילדים, שלא כמו מבוגרים, מהר מאוד שוכחים שהם בתפקיד הגיבורים, ומתעסקים בלהיות מי ומה שהם. "הלוך חזור" מצליח לתפוס לא מעט מעולם הילדות, בעיקר מפני שהוא לא מתעד מנקודת ראות של מבוגרים שמתבוננים מלמעלה. הוא מנסה וגם מצליח, לתת לילדים המתועדים להוביל את הסרט, ולא להיפך.

כך אנחנו פוגשים את רותם, הסקרנית, היצירתית והרגישה לסביבתה עד כאב, שמשתעממת בבית הספר, ופורחת ברגע שהיא נמצאת במרחב הטבעי-אורבני שבדרך לביתה בתל אביב; ואת בן ציון, שמבין בהסעה מבית הספר הביתה משהו על יחסי כוחות, על מקובלים ואאוט-סיידרים, וממלל את עצמו בפיקחות ובלי טיפת פאתוס: "הם לא אוהבים אותי. מבין? לא אוהבים.". אנחנו מתנסים יחד איתם בקושי שבאחריות כשאח ואחות ממושמעים לוקחים את אחיהם הסרבן לגן ומאחרים לבית הספר; כואבים את הכאב של היותך ילד חרדי עם הפרעות קשב שחוטף מכות מן הרב של הישיבה; ורוכבים על חמור פראי בכפר הבדואי, מנסים שלא להסתבך במריבה.

את כל אלו, ועוד הרבה יותר, מצליח דוקי דרור להעביר, מבלי שיגיר טיפה אחת של זיעת מאמץ, ובלי מניפולציה רגשית. פשוט פשוט ותמים תמים. כמו הילדות? אנחנו כבר יודעים שלא ממש.

יס דוקו, 22:00, שידור חוזר: שבת, 21:30

<a href="http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleI...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana.co.il/Article/?ArticleID=497157&TypeID=1&sid=123)</a>

Yaniv
28-06-2007, 13:44
מודי בר-און בסיקסטיז

ב"יס" מתכוננים לחגיגות ה-60 למדינה. על הפרק: מעקב מצולם של בר-און וענת זלצר אחר שישה ילידי תש"ח

http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/522/380.jpg

ב-yes מחפשים בימים אלה ילידי תש"ח לפרויקט דוקומנטרי חדש בשם "שנת ה-60 שלי", במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-60 למדינה.

"שנת ה-60 שלי" היא פרויקט דוקומנטרי חדש מבית היוצר של ענת זלצר ומודי בראון ("במדינת היהודים") שתעלה לשידור במרס 2008. הסדרה תעקוב אחר שישה ישראלים וישראליות מרקעים וממוצאים שונים, שכולם נולדו, כמו המדינה, בשנת תש"ח.

מ-yes נמסר כי "ההשוואה הנפוצה שעושים בין גילה של המדינה ושלבי התבגרותה לבין גילו הכרונולוגי והתבגרותו האמיתית של אדם מסוים, הופכת במקרה שלהם ממטאפורה לעובדת חיים. הם היו בני עשר בחגיגות העשור, חגגו בר מצווה בזמן משפט אייכמן, מלחמת ששת הימים תפסה אותם בסדיר, האינפלציה של שנות ה-80 תפסה אותם באמצע המשכנתה והאינתיפאדה נכנסה לחייהם בדיוק כשילדיהם הלכו לצבא". דרך שש הביוגרפיות השונות הסדרה מקווה ליצור תמונה קבוצתית של ישראל בת ה-60.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/601/438.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/601/438.html (http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/601/438.html)</a>

Mr-Hyde
09-07-2007, 12:37
מתוך "פה קבור הכלב"

"האישי הוא הפוליטי", חרטו על דגלן הפמיניסטיות, ואפשר לקחת את האמירה הזו ולהחיל אותה על תחומים אחרים שמתקשרים להומאניות. כי אחרי הכל, כולנו מיקרוקוסמוס של הקולות הרחבים יותר שמהדהדים במַקרו שסביבנו. ומה שקורה אצלנו בבית, מתדפק על דפנות הבועה שכולנו חולקים.

ניר קינן, בסרטו "פה קבור הכלב", יצר סרט אישי, הכי אישי שאפשר: הילדות שלו, הכלב האהוב שנקבר והפך להיות דשן לגינות הבתים החדשים שנבנים על חורבותיו; ובעיקר, השירות הצבאי שלו, זה שהכריח אותו להתעמת חזיתית עם גבר אחר, ערבי, פחות או יותר בגילו. כדי לצאת חי, הוא היה מוכרח להרוג.

הדבר המעניין והמפתיע ביותר ב"פה קבור הכלב", הוא שקינן אינו מגייס לעזרו את המנגנון הצדקני, זה שאנחנו משתמשים בו כדי להחליק מהמורות מצפוניות. קינן לא עושה רציונליזציה ולא מרשה לעצמו לצאת בזול. ולא, זה לא סיפור על שנאה עצמית יוקדת, או על "סמולניות רדיקלית", כמו שאולי יטקבקו. זה סיפור על חשבון נפש, של מי שמכיר במורכבות הדברים, ולא מוכן לשטח אותם כדי לספר סיפור יותר הרואי, או מלא באתוס צבאי.

כבר ראינו בעבר סרטים על אלו שחזרו מן המלחמה (איזושהי מלחמה, לא באמת משנה איזו), עמוסי זוועות, שראו את חבריהם הצעירים והיפים מתבוססים בדמם. ראינו סרטים על אלו שהסיוטים רודפים אותם, שלא יכולים לישון, ששותקים בימים וצועקים בלילות. אפילו כבר ראינו סרטים על אלו שמתחרטים על שהיו שם, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, ודיעותיהם על האנושות ועל פוליטיקה, השתנו מקצה לקצה.

עם זאת, אני לא זוכרת סרט תיעודי אישי, שהתייחס אל נציג האוייב שנהרג על ידי הגיבור באמירה הדיסוננטית והעוצמתית "אחי, רוצחי". מיתוס קין והבל שמקנן תחת פני השטח לאורך כל הסרט, נותן יותר מישקל והיסטוריה לאותו מאבק שאנו מנהלים היום. קינן מצליח להציג אותו במלוא האבסורדום, מבלי לומר מילה ישירה על פוליטיקה. רק מתוך סיפורו שלו.

האובססיה המסויימת שקינן מפתח אל אותו אוייב שנהרג מאִשו; המעקב שלו אחר מקומות קבורתו השונים; העובדה שקרא לו בינו לבינו (כי לא ידע מה שמו), "נור", במעין שיבוש-דמיון לשמו שלו - כל אלו, מעבים את סרטו של קינן והופכים אותו למרתק במיוחד. גם במסגרת סרטי התחבטות נפש והתמודדות עם שדי עבר, מצליח "פה קבור הכלב", להיות יוצא דופן סגנונית ורעיונית. לא יכול להיות יותר אישי מזה, ובמקביל – מצליח לגעת באנושי, במובן הגדול ביותר של המילה.

יס דוקו, א', 22:00

<a href="http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...679&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...679&sid=123 (http://tarbut.nana10.co.il/Article/?ArticleID=499679&sid=123)</a>

Mr-Hyde
24-07-2007, 11:51
מתוך "ער לרווחה"

מבקרת אחת שנרדמת רק בשעות הבוקר המוקדמות ושונאת אור יום, וצייר אחד שפוצח בשנת חלום מן הרגע שאוזנו נוגעת בכרית, התיישבו לראות את "ער לרווחה", סרטו המצויין של אלן ברלינר, הדוקומנטריסט שהעלה את התיעוד לכדי רמה של אמנות, אובססיה וייעוד. ב"ער לרווחה" מתעד ברלינר את המסע שלו אל מה שלרוב בני האדם כל כך פשוט ומובן מאליו - המסע אל השינה -
ברלינר הוא אחד מהיוצרים הדוקומנטריים המבריקים והמובחנים ביותר בסגנונם שקיימים היום. הוא משלב קטעים מסרטים הוליוודים ישנים, קטעי 16 מ"מ ביתיים, צילומים בשחור לבן, תמונות מעיתונים וסאונדים שהוא מקליט ואוסף. ברלינר הוא לקטן בלתי נלאה של כל התופעות האנושיות, והוא ממפה אותן (באופן שניתן להציץ בו ולהתענג עליו בסרט הנוכחי), כאילו היה ספרן בספרייה העולמית של האנושות: "רעב", "מלחמה", "נשיקות", "תינוקות", "משפחה", וכן הלאה וכן הלאה.

ברלינר כבר שוטט בכל התחומים בחייו, שהם לכאורה היפר-אינטימיים ואישיים. הוא שירטט את דמותו של אביו הקשיש, איש קשה וזעפן ב"לא עסק של אף אחד"; התחקה אחר סבו האספן הכפייתי והמרתק ב"זר אינטימי"; וצלל לתוך העיסוק הנרקסיסטי בסרט המשעשע מכולם, "הצליל הכי מתוק", בו הוא מרכז את כל האלן ברלינרים שהוא מצליח לאתר בעולם, לארוחת ערב משותפת.

"ער לרווחה" הוא סרט אובססיבי ונוירוטי (במובן החיובי, אם אפשר לומר זאת, של המילה), שעוסק בבעיות השינה המורכבות והמייסרות של ברלינר, אלו שגורמות לו להיראות תמיד עייף ולהתעורר לחיים רק כאשר השמש שקעה מזמן - כשהיצירתיות שלו בשיאה. לקראת הולדת בנו הראשון, מפתח ברלינר חרדות באשר לעתידו הישנוני של התינוק, ופוחד לפספס את הרגעים המתוקים עם הרך הנולד. מתוך כך הוא מתייעץ עם מומחים שונים לשינה ועם משפחתו הקרובה.

התקציר הטוב בעולם לא יצליח להעביר את האפקטיביות שבה ברלינר מצליח להעביר באופן חושני את הקשיים והייסורים האמיתיים של מי שלא מצליח להירדם. הטענה העיקרית שעשויה לעלות בצפייה בסרטים כל כך אישיים, היא פספוס הנקודה האוניברסאלית. אבל ברלינר מצליח לדלג גם מעל המשוכה הזו, בזכות מודעות עצמית רחבה, הומור מצוין, והשימוש המבריק שלו בחומרי ארכיון.

מבקרת טלוויזיה אחת היתה מבסוטה עד הגג שמישהו סוף סוף הבין, ולא חדלה מלצרוח בהתרגשות אל המסך "גם אני! גם אצלי!", והצייר שישן כתינוק, סיכם שמדובר בסרט מוצלח מאוד, פיהק, ונרדם תוך שניות.

שידור חוזר: יס דוקו, שבת (28.7), 21:30

<a href="http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana10.co.il/Article/?ArticleID=502611&TypeID=1&sid=123)</a>

Mr-Hyde
25-07-2007, 12:25
יאללה תפרדו

"5 דברים שאני שונא/ת אצלך" סוגרת חשבונות זוגיים בפומבי. מה לעזאזל הטעם?

http://f.nau.co.il//Upload/72007/Article/Article_Paragraph_1588039.jpg

לתוכנית "סאטרדיי נייט לייב", בעונותיה העדכניות יותר, ישנו מערכון חוזר העוסק בזוג שמזמן כבר היה צריך להתגרש, זה שכולנו מכירים: אלו שרבים בדרך למסיבה; מביכים את האורחים כשהם צורחים זה על זה בחוסר פרטיות; ולא מהססים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ ולשפוך את המים המזוהמים על סביבתם, שלא יודעת איפה לקבור עצמה. כולם יודעים שמשהו לא בסדר, חוץ מהזוג עצמו, שלא מבין איפה הבעיה.

"חמישה דברים שאני שונא/ת אצלך" לוקחת את עיקרון סגירת החשבונות הפומבי, והופכת אותו לשעשועון. התוכנית מזמינה את שני בני הזוג לבחור חמישה דברים (בלבד) שהוא שונא אצל בן זוגו. בעזרת מצלמות נסתרות, מניפולציות זולות וכל אמצעי כשר ולא כשר, מתעדים בני הזוג האוהבים את המיגרעות הכי גדולות זה של זה. כדי להוסיף עוד קצת שמן למדורת היחסים הבוערים ממילא, פאנל שופטים המורכב ממכריהם של בני הזוג, בוחר מי מבין השניים הוא הסיוט הגדול יותר לחיות איתו. המנצח המפוקפק בוחר עונש יצירתי לזה שהוכתר כבלתי נסבל הרשמי.

למרות שאני מסוגלת להבין מה מצחיק או מבדר בסיטואציה שכזו, לא יכולתי שלא למצוא את העניין כמחליא ומעציב. אתוס הזוגיות והנישואים מעניק אליבי לכל כך הרבה תופעות מאוסות שעשויות להפוך חיים משותפים לסבל מתמשך. כשזה המצב, כנראה שבאמת אין שום ברירה אלא למצוא בזה את המבדר. יותר מזה, חוסר הכבוד ההדדי הנורא שהם מפגינים אחד כלפי השנייה, מאפשר להם להשפיל זו את זה בטלוויזיה, ולחגוג על חשבון האחר. תזכירו לי, מה אהבה קשורה לזה?

ריטה קוראת לבן זוגה "קמצני" כסוג של שם חיבה; הוא בתמורה משחק על הנוירוזות שלה ומזיז שוב ושוב את הסלסילה הארורה שהיא מבלה את חייה ביישורה. וזו ממש רק ההתחלה - את כל נקודות השפל הכי מכוערות וקטנוניות שלהם, הם מתעדים ומתבדרים מהם, ממש כמו הכלב שחופר בצואתו.

הלא איש מהם לא היה סובל יחס שכזה והשפלה רפטטיבית כזו מאף אחד אחר בחייהם, אבל אליבי הזוגיות שבו הם קשרו את חייהם, מאפשר להם להתייחס זה אל זו כפי שאפילו אויבים לא היו עושים.

אולי זו איסטניסטיות, אבל משחק ריאליטי שמבזה את הכבוד הבסיסי של אדם לעצמו ולסביבתו, ועידוד למעילה באמון והלבנת פני אחר ברבים, הם לא עניין מבדר בעיני. אם זה סנוביזם, יהי כן.

יס דוקו, ימי ג', 22:00

<a href="http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana10.co.il/Article/?ArticleID=502796&TypeID=1&sid=123)</a>

Mr-Hyde
07-08-2007, 12:17
מתוך "קייטנת ישו"

החומר הכי גמיש בטבע הוא ילדים - אין דבר שאי אפשר ללמד אותם לומר או לחשוב. האספקט המבהיל שבזה, הוא שכמו שהם יכולים להישבע בדורה וברובוטריקים, הם יכולים לנתב את הדבקות הילדית הטבעית גם למטרות פחות ידידותיות ולהפוך לחיילים קטנים וצייתנים בצבא אידאולוגי כזה או אחר.

בקי פישר, כומר ילדים אוונגליסטית, לא מנסה להסתיר בכלל את השימוש המכוון בילדים שיגדלו להיות הדור שיציל את אמריקה מעצמה - השאהידים הנוצריים. היא מביעה סוג של הערכה מסוייגת לאופן בו מצליח האיסלאם הפונדמנטליסטי לעצב את נפשם של הילדים שלהם, ולהטמיע בהם את הקיצוניות, ומתקנאת באפקטיביות התוצאות שלהם.

לפישר אין גבולות מן הסוג שאנחנו מכירים, שמסייגים את מה שמספרים לילדים כדי לחוס על נפשם הרכה. תשכחו מיום בריכה ומקליעת מחזיקי מפתחות מחוטי פלסטיק צבעוניים ב"קייטנת ישו". שם פונים אל ילדים בני 4-12, ומטיחים בפניהם: "אתם יודעים שבאולם הזה יכלו להיות עוד שליש יותר ילדים? אתם יודעים שיכלו להיות לכם עוד חברים? אבל החברים שלכם נרצחו. נרצחו עוד לפני שלקחו נשימה ראשונה".

הילדים בוכים, מתייפחים בבהלה, אבל המבוגרים לא מרפים, ומספרים עוד ועוד על ההפלות הרבות שמתקיימות בכל יום בארצות הברית; מבקשים מהילדים להתפלל לנשמותיהם של תינוקות ההפלות, ולהתפלל לישו שיפסיק אותן. אין מילים שיבהירו לכם איך נראים עשרות ילדים קטנים, יפהפיים, אחוזי אמוק, כשהם בוכים ובוכים באופן קורע לב, מתפללים "לא עוד, ישו! לא עוד..."; נכנסים לתקפי אקסטזה; מתפללים בג'יבריש (שפת הקודש שלוחשת להם רוח הקודש) ונופלים על ברכיהם בתחינה.

העובדה שהם לבושים היטב, ואינם מסתובבים יחפים ומחזיקים קלצ'ניקוב כמו הילדים החיילים האפריקאים, לא הופכת את הילדים האוונגליסטיים לפחות מנוצלים או שטופי מוח. הם מגודלים בתנאים כיתתיים, בבידוד חברתי, בחינוך ביתי על ידי הוריהם, שמלמדים מספרי לימוד דתיים המסבירים לילדים מדוע סוגיית ההתחממות הגלובאלית היא מזימה פוליטית של המפלגה הדמוקרטית, ומדוע לא ייתכן שמוצאנו מן הקוף.

אחד הרגעים המטרידים בסרט, הוא רגע בו אחת מילדות ישו ניגשת בוהקת עיניים ותמימה, אל אישה צעירה ויפהפייה שיכלו לשים את תמונתה תחת הערך "כופרת" במילון האוונגליסטי. הילדה מסבירה לה שישו דיבר אליה וביקש ממנה לגשת אליה, כדי לומר לה שהוא אוהב אותה ומבקש שתיגאל. הצעירה ההמומה מודה לילדה, ומחפשת בעיניה את המצלמה הנסתרת. ילדים אחרים משחקים סתם ב"נדמה לי"; ילדי ישו משחקים ב"נדמה לי שאני שופר לקולו של ישו."

יש כל כך הרבה רגעים גבוליים בסרט, כאלו שעוד רגע ואתם מזעיקים את המקבילה האמריקאית של יצחק קדמן כדי לחלץ את הילדים הרכים האלו מציפורני מבוגרים נצלניים וחסרי בושה. אם עוד היתה חסרה לכם הוכחה מוחצת - הכומר טד האגארד, יועץ קרוב לנשיא בוש, ומי שמגיע לדבר מול הילדים כמעין פינוק מיוחד (המקבילה ל"מימדיון" ממש...), נתפס לא מזמן על ידי המשטרה כשהוא חוגג על אמפטמינים וזונות ממין זכר.

מטורללים קיצוניים תמיד היו ותמיד יהיו, אבל כשנופלים על מפעל להכשרתם מגיל צעיר, אי אפשר שלא לחשוב על כך שלפעמים הדמוקרטיה מאפשרת תופעות שהן מחליאות בעיקרן, ושאף אחד לא יכול להתערב, כי הן עדיין נופלות בתחום החוקי. עד שיחליטו ששטיפת מוח לילדים היא מחוץ לחוק - "קייטנת ישו" היא צפיית חובה.

יס דוקו, 22:00, ב'

<a href="http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...D=1&sid=123" target="_blank">http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...D=1&sid=123 (http://tarbut.nana10.co.il/Article/?ArticleID=505562&TypeID=1&sid=123)</a>

lico
11-08-2007, 18:43
על סם - תחקיר תיעודי ב-6 פרקים על הסמים בישראל עם אושרת קוטלר מה-18/8 ב-yes דוקו

Yaniv
11-08-2007, 19:24
<div class='quotetop'>ציטוט(lico @ 11/08/2007, 17:43) <{POST_SNAPBACK}> (index.php?act=findpost&pid=231005)</div>על סם - תחקיר תיעודי ב-6 פרקים על הסמים בישראל עם אושרת קוטלר מה-18/8 ב-yes דוקו[/b]
זה צריך להיות סופני! תודה! http://www.selectv.co.il/style_emoticons/<#EMO_DIR#>/thumbs_up.gif

Yaniv
19-08-2007, 11:13
[b]בקיץ, יהיה חם?

אך מדוע כבתה להבת העניין? אני הולך לסתור את עצמי קמעה, אבל מה לעשות. אני בחור אמביוולנטי. הנה מה שאני יכול לומר לכם ממה שאני יודע על סמים קלים ועל עצמי, ושימו לב שאין פה- ולו לרגע- נימה של התפארות או זחיחות. רק אמת: את הספליף הראשון שלי עישנתי כשהייתי בן 14, ועוד הייתי מהאחרונים בשכבה שעשו את זה. היום אני כמעט בן 28 ואני יכול לומר את המשפט הבא בוודאות: אני ממש אוהב קנאביס ואת נגזרותיו השונות. מה שמונע ממני לעשן מדי יום הוא הצורך הדוחק שלי בפרנסה, כי כשאני מעשן אני מעדיף לא להתעסק בשום דבר ממנו אני יכול להרוויח.

90% מהאנשים שאני מכיר לא רק "התנסו" בעישון סמים קלים אלא גם "מתנסים" מדי יום בעישון אחד או יותר מימבה הסוגים המשובחים של חשיש, גראס וג'אראס שניתן להשיג במדינתנו הקטנטונת. האמת היא שאני צריך להתאמץ קצת כדי לחשוב על מכרים שלא מעשנים על בסיס קבע. אין לי מערכת סקרים משלי, אבל הייתי מוסיף בכיף עוד 300 אלף איש למספר בו קוטלר נקבה.

הנתונים הנ"ל, בהם הרהרתי אחרי הצפייה, אישרו אצלי את התובנה הבאה: אף על פי שההתעסקות של קוטלר ויוצרי "על סם" (אני לא יכול להירגע מכמה שהשם הזה דבילי) איננה ההתעסקות הבורגנית הרגילה בנושא, היא מיועדת- ללא ספק- לכל אותם בורגנים שבולעים את הכותרות הדו-שנתיות בעיתון בשקיקה ומצקצקים בשפתיהם באי-אמון לנוכח "הגילויים" המרעישים בכתבה באולפן שישי.

למיליון הסטלנים שחיים בקרבנו, פלח דמוגראפי נכבד למדי, "על סם" איננה מציעה ולו שמץ של משהו שהם לא ידעו כבר קודם. סמים קלים זה סבבה? נכון. סמים קלים עושים תיאבון? וואלה, נכון. סמים קלים דופקים ת'זיכרון? אה...אמרת משהו? אנחנו כבר יודעים הכול. הפרק הראשון של "על סם" הוא בבחינת החזאי שמגיע בסוף החדשות של ערב לח באוגוסט ומודיע שמחר יהיה חם. וואלה? חם? מה אתה אומר.

<a href="http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/624/224.html" target="_blank">http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/624/224.html (http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/624/224.html)</a>

Yaniv
19-08-2007, 13:32
[b]בית סם

אבל מעבר לקלישאות, שהן אמנם מעייפות אבל נסלחות – בכל זאת, פרק ראשון - נפלה על סם גם על בעיית אמינות. מורי איתן גרין נהג לצטט את יעקב שבתאי, שאמר "אם הגיבור שלי מקבל גלויה מוונציה, אני חייב לדעת הכל על וונציה". אם בסיפורת אמינות היא חיונית והכרחית, הרי שבתעודה היא מחייבת ורון כחלילי, שתיסרט את "על סם", עשה עבודה רעועה באספקט הזה. כשהזכירו את המהפכות החברתיות של שנות השישים – המינית, המגדרית והמוזיקלית – התעלמו מהעובדה שהסם המשפיע של התקופה לא היה גראס, אלא אל.אס.די (עניין שבטח יעלה שוב בתוכנית על אל.אס.די ואז נוכל שוב לצפות בקטעי ארכיון מוודסטוק. הידד); כשדיברו על רוקרים שנפלו בסם וקיפחו את חייהם, הראו תמונה של בוב מארלי, שמת בכלל מסרטן. ואם נעשתה הטעיה תמימה בעובדה הפשוטה והידועה הזו, איך אני יכול להמשיך ולהאמין למה שאומרים לי על המסך, בנושאים בהם אני פחות בקיא?

בחירה נוספת שנראית מעט תמוהה, היא זהותה של המגישה, אושרת קוטלר, שנקטה משום מה בגישה פסיבית נטולת אישיות. אם קוטלר היא סחי בלטה כפי שהיא מצטיירת על המרקע, למה היא לא מביאה את הנדבך הזה איתה ומשחקת על הטיקט של דג מחוץ למים, שמבקשת ללמוד עוד? אם היא במקרה קרחניסטית אנונימית, בכלל יהיה נחמד לדעת. אף אחד לא מצפה ממנה שתדפוק באנגים או תשחק בלהיות האנטר אס. תומפסון, אולם כשהיא מצטלמת הולכת ברחוב בין אלפי משתמשים פוטנציאליים, קשה שלא לשאול איפה היא עצמה בכל הסיפור הזה? למה היא לא הצטרפה לישיבה ומינצ'זה במבה עם רוגעלך? ואם סמים זה לא נושא שמעניין אותה, כפי שעולה מטון הפריג'ידר בו מגישה את "על-סם", למה היא בכלל מגישה אותה? אחרי שראינו את לואי ת'רו מתאבד על המסך כל שבוע, האנמיות הזו נראית מיושנת, ערוץ אחדית כמעט.

שעה קודם לכן בערוץ מקביל, לינוי בר-גפן שרפה את המסך כשהיא להוטה ורעבה בנוגע לנושא פרווה כמו מים – כולם שותים אותם והם לא מעוררים מחלוקת. קוטלר, שביקשה לחקור נושא כה קונטרוברסלי ורגיש, שעצם העיסוק בו כבר מעורר הדים יצאה עם מוצר, שהוא בסופו של יום הרבה יותר נייטרלי. נייטרלי, מכיוון שעל פי הפרק הראשון, לא ברור בכלל מי הוא קהל היעד של "על סם", ברמה הדורית. ואם הארכאיות היתה מנת חלקה של המריחואנה, זה כבר יהיה באמת עצוב בפרק הבא, כשקוטלר תידלק עם אקטסזי.

<a href="http://e.walla.co.il/?w=/271/1156238" target="_blank">http://e.walla.co.il/?w=/271/1156238 (http://e.walla.co.il/?w=/271/1156238)</a>

Yaniv
19-08-2007, 13:38
תעבירי את הג'וינט

לא היה מזיק ל"על סם" אם קוטלר הייתה מתלכלכת ומעשנת לעיני המצלמה

http://f.nau.co.il//Upload/82007/Article/Article_Paragraph_1607772.jpg

הדרך היחידה להתייחס ברצינות לכל נושא, היא להעז לשאול עליו שאלות אמיתיות ולא לסמן אותו כ"פויה". לא מפתיע, אם כן, שהפרסומות של הוועד למלחמה בסמים הן מגוחכות וגרוטסקיות, ומשיגות בדיוק ההיפך מה שהן מבקשות לקדם. היחס לסמים בחברה הישראלית הוא אחד מן האפיקים הכי לוקים בצדקנות, דו-פרצופיות ובורות תהומית.

700 אלף ישראלים בוגרים, הודו במשאל (חלקי, יש לציין), שהם משתמשים או השתמשו במריחואנה או בחשיש. כך לפי אושרת קוטלר בתוכנית התחקירים "על סם". אז למה עדיין ההסתרה, הבורות והרדיפה המשטרתית המגוחכת וחסרת התועלת? למה להעמיד את כל סוגי הסמים, הקלים והקשים, בתוך אותה קטגוריה של "נפילה לסמים"?

קוטלר עושה שירות ציבורי חשוב בהפרכת מיתוסים, סילופי מידע וסתם פחדים עבור החברה הישראלית - ומפתיע שאף אחד לא חשב על זה קודם לכן. כבר בתחילת המישדר, היא מציינת ברצינות תהומית ש"אין בדברים האמורים כדי לעודד שימוש בסמים", ואף אחד לא מציע שהיא תתנסה בג'וינט לעיני המצלמה (למרות שבעצם, למה לא?). הבעיה עם קוטלר היא שהיא לא מתלכלכת, שלא כמו בתחקיר שלה על הקבלה - כאן היא משתדלת בכל מאודה להישאר נייטרלית כמו שוויץ.

האספקט החשוב ביותר לטעמי, שקוטלר לא נתנה עליו את הדעת בתוכנית הראשונה שהוקדשה במפורש למריחואנה וחשיש, הוא אספקט הליגאליזציה והשוואה מדעית רצינית בין השפעות סמים קלים להשפעות האלכוהול. לא מספיק להראות שהחבורה העליזה שהתכנסה לעישון ג'וינטים התקשתה במבחני התמצאות וזיכרון לטווח קצר (שנאמר – לַא, וואלה!). מבחנים השוואתיים בין צורכי אלכוהול לצורכי סמים קלים, הן מבחן הקצה החשוב ביותר שצריך היה להראות לציבור, בעיקר כדי להפריך את החלוקה המטופשת ביניהם. ההבדל העיקרי ביחס לאלכוהול לבין היחס לסמים קלים, הוא יחסי הציבור שעשו לכל אחד מהם, ומקובלות חברתית שלא תלויה בשום דבר, מלבד בדיעות קדומות.

מלבד אלו, "על סם" היא תוכנית תחקירים מעניינת מאוד, מציגה את הדואליות שבדברים בדרך כלל, ונמנעת מלחרוץ דיעה חותכת לכאן או לכאן. אם משהו מכל זה יחלחל אל תוך החברה שלנו, זה בהחלט יהיה שינוי מרענן. אולי בעתיד הלא רחוק יתעד מישהו את הקמפיין ללגאליזציית הסמים הקלים והכנסתם תחת קטגוריית אכיפה מקבילה לזו של האלכוהול? אם לא מטבע היורו, אולי זה יקרב אותנו אל אירופה.

<a href="http://bidur.nana10.co.il/Article/?Article...455&sid=123" target="_blank">http://bidur.nana10.co.il/Article/?Article...455&sid=123 (http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=507455&sid=123)</a>

YuBa
19-08-2007, 18:34
יצא לי לראות אתמול את הפרק הראשון בסדרה, הקטע שראיתי ריתק אותי וראיתי את כל הפרק, מומלץ מאוד !

אמיתי, מעניין, מסקרן ומוסיף צדדים שלא הכרנו (בטח אני) בקשר לסם.

yes דוקו ממשיך לשחק אותה

Mr-Hyde
21-08-2007, 13:32
מתוך "איך יוצרים שאהיד"

אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מסתיימים בגבולות קו המתאר של הגוף שלנו. אחר כך, מקסימום, אנחנו מצרפים לזהות ולאחריות שלנו את המשפחה. במדינה כל כך קטנה וסוערת כמו שלנו, לא מעט אנשים רואים את הזהות שלהם גם בה. אבל שם, פחות או יותר בגבולות הקו הירוק, זה נגמר. משם והלאה הכל ים וערבים. שיסתדרו בעצמם, לא?

"איך יוצרים שאהיד", סרט דוקומנטרי קנדי, מנסה להבין איך צומחת התופעה של "שאהידים". אותם טרוריסטים מתאבדים המבצעים פיגועים בשטחי ישראל, בתמורה להבטחה המעורפלת הנשענת על הקוראן, שגורסת כי כשיגיעו לגן עדן ישתו מנהר של דבש ויין אדום ויבלו בנעימים עם 72 בתולות.

צמד הבמאים הקנדיים ברוק גולדסטיין ואליסטר לילנד, יוצאים מבחינתם למשימה אנתרופולוגית – לבדוק איך הנייטיבס עושים את זה. משהו בתיעוד שלהם כל כך מלא תמימות וריחוק, והם כל כך פוליטיקלי קורקט שמתחשק לנער אותם. אם הם מצביעים על אספקט שלילי של החברה הפלסטינית, הם תיכף מאזנים בתמונות טנקים ישראליים חורשים את ג'נין. מתאמצים שלא להביע דיעה מן ההתחלה ועד הסוף, כמעט אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלה בסוף הסרט – "מזל שזה קורה אי שם במזרח התיכון הרחוק הזה ושיש בינינו אוקיינוס. הם לא שוחים כל כך טוב, המזרחים האלה, נכון?"

"איך יוצרים שאהיד" לא יסביר לכם בדיוק מה מוביל קטינים לרצות למות. קשה, כמעט בלתי אפשרי להסביר מנגנונים נוגדי הישרדות ושימור עצמי. כן יראו לכם את הטלוויזיה המסיתה, את המורים בקייטנות החמאס מתמוגגים מנאומים ילדותיים על קדושת השאהיד ואת חוסאן עבדו – הילד בן ה-15 שהסגיר עצמו לידי צה"ל במחסום, כשהוא נושא על עצמו מתקן נפץ. פסיכולוג ילדים אפילו הסביר שלילדים הפלסטינים אין תודעה של אינדיבידואל. הם רואים עצמם כחלק מחברה גדולה יותר המאויימת באופן תמידי. כשאתה לא אינדיבידואל, פחות קשה להקריב את עצמך.

הדשא של השכן

אז החמאס הוא ארגון טרוריסטי, ומנצל ילדים ואת משפחותיהם קשות היום. ואיפה אנחנו בכל הסיפור הזה? האחריות שלנו מסתיימת בגבולות האינדיבידואל של עצמנו – לוקסוס שאין למי שנולד במחנה פליטים ושם בילה את כל חייו. האחריות שלנו מסתיימת במחסומי הגבול שלנו, בדאגה ליקירנו שלנו. שם אנחנו שמים את הגבול הממשי והמטאפורי בין הם לאנחנו.

"השתגעת? שאנחנו ניקח אחריות על מי שבא עלינו לכלותנו?!"
כן.
למה?
ככה. כי לנו יש פחות מערכות שוטפות מוח, כי אנחנו עדיין אלו בעלי האמצעים וההשכלה, אנחנו לא נולדנו במחנה פליטים. וכי יכול להיות שאם אלו היינו אנחנו, 20 קילומטרים לתוך הקו הירוק, גם אנחנו לא היינו שואלים יותר מדי שאלות אם היו מגיעים עם שטר של מאה דולר שמספיק להאכיל משפחה, ועם הצעה בלתי חוזרת להקריב עצמנו על מזבח הזהות הכבושה שלנו.

את מי אנחנו משלים? הלא זו מלחמת אזרחים באזרחים. רק בקיץ שעבר הופגזה חיפה, שדרות נמצאת במלחמת קיום מתמדת. וככה בדיוק, ועוד במצב נורא יותר נמצאים ילדים ונשים ומשפחות מרחק חצי שעת נסיעה מביתכם. אז נכון, אנחנו לא המצאנו את השאהידים, אבל אנחנו מתחזקים אותם ואת הדימוי שלהם. ומי שרוצה להפסיק למות, צריך להרפות מן הגרון של אחיו. אם זה היה עובד בדרך אחרת, כבר היינו מגיעים לשם עד עכשיו, לא?

יס דוקו, שידור חוזר בשבת, 28/8, 22:35

<a href="http://bidur.nana10.co.il/Article/?Article...D=1&sid=123" target="_blank">http://bidur.nana10.co.il/Article/?Article...D=1&sid=123 (http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=507843&TypeID=1&sid=123)</a>

סנופקין
22-08-2007, 09:27
אין על הערוץ הזה. איכות.

Mr-Hyde
23-10-2007, 14:01
עונה חדשה של ’דוקו ישראלי’ בערוץ ’yes דוקו’

רצועת הפקות המקור התיעודיות של yes חוזרת לעונה חדשה עם 8 סרטים

http://www.ice.co.il/Editor/upLoadImages/yes%20doco-%20logo.jpg

’Yes דוקו’ משיקה עונה חדשה של ’דוקו ישראלי’, רצועת הפקות המקור התיעודיות של yes לעונת הסתיו 2007, שתשודר בימי שלישי (החל ב-30 באוקטובר) ובשידור נוסף בשבת.

במסגרת הרצועה יוקרנו בבכורה שמונה סרטי תעודה מקוריים שבהפקתם תמכה yes:

* ’סטאלגים - שואה ופורנוגרפיה בישראל’ של ארי ליבסקר, היוצא לאתר את הסופרים האלמונים שהיו אחראים לשגשוגו של הז’אנר בארץ בשנות ה-70, פוגש את מעריציו ואספניו ומתוודע גם לקורבנות שהשאיר עד לדעיכתו.

* ’רציתי להיות גיבור’ של שירי צור, על תנועת ’אומץ לסרב’ שהסעירה חלקים נרחבים של החברה הישראלית.

* ’הטוקבקיסטים’ של צביקה בינדר, על אנשים אובססיביים וחדורי רוח-קרב ועל עורכי האתרים הנאלצים להתמודד איתם.

* ’האישה מהבועה’ של נטע לוי, על לי דן המשמשת כגשר בין קהילת החירשים הישראלית למציאות היומיומית.

* ’הקורבן הנאלם’ של שירי צור, על אחד מעיוותי הדין הגדולים והסמויים הקיימים, בו מוגדרות היטב זכויותיהם של נאשמים בפשע, כשצד הקורבן נותר ללא זכויות כלל.

* ’הבטן הרכה שלי’ של אליען לזובסקי, הבודק האם כל אישה סובלת ברמה כזו או אחרת מהפרעות אכילה. לזובסקי, הסבורה שכן, בודקת בסרט כיצד הגיעה האישה הישראלית למצב שכזה, האם מדובר בתסביך יאפי או שמצב זה מתקיים גם בפריפריה, אולי מדובר באשמתה של האם היהודייה, ומדוע אין לכל זה פתרון.

* ’יולקי פאלקי’ (’הפתעה מאכזבת’) - סרט בשני חלקים בבימויו של אלכס גנטלב, המחפש את חבריו לטיסה שהביאה אותו וחברים נוספים ארצה, ומנסה לבדוק היכן הם היום - מי הצליח ומי כשל, מי נקלט ומי חזר לרוסיה, ומתי ירגישו הם וגם הוא שהפסיקו להיות עולים חדשים.

* ’ילדי השמש’ של רן טל, הממחיז את התרסקותו של החלום הקיבוצי, תוך שהוא עושה לראשונה חסד עם אחד הרעיונות היפים שידעה הארץ הזו.

* ’למות בירושלים’ של הילה מדליה בשיתוף פעולה ראשון של yes ו-HBO, המביא את סיפורן של שתי נשים, יהודיה וערבייה, שדמו אחת לשנייה חיצונית באופן מדהים ומצאו את מותן בפיגוע בסופרמרקט השכונתי של קריית יובל - אחת כמבצעת הפיגוע ואחת כקורבן, ואת סיפור אימותיהן, שחייהן התנפצו ביום הפיגוע, וחלומן הוא להיפגש לשיחה זו עם זו.

http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=112000&catId=3

gal255
23-10-2007, 17:48
לא קראתי פה את כל האשכול אבל אני ממש אוהבת את הערוץ הזה.
היו שני סרטים תיעודיים (דווקא לא ישראלים) שנגעו בי במיוחד.
"החטיפה" - ששודר בשידור חוזר אתמול.
ו"אריה בבית" - שהוא הסרט העצוב ביותר שראיתי בכל ימי חיי.
מישהו ראה את אחד מהסרטים האלו?

Yaniv
14-11-2007, 11:47
[b]דמות הטוקבקיסט

בריוני הטוקבקים מתקוטטים, מעליבני הטוקבקים מעליבים, מתחזי הטוקבקים מתחזים, פתייניות הטוקבקים מפתות, וסוחרי הטוקבקים ממשיכים לשלוח צבאות של מאות מטקבקים כדי לשרת אינטרסים של חברות מסחריות ולהפגיז אותנו בסופרלטיבים שאין מאחוריהם אף פיסת התנסות אמיתית.

העובדה שהדרמה העממית הזאת מתרחשת באינטרנט ולא ברחוב, או בכיכר העיר – כמו שאמר שי גולדן – היא רק מקרית. אתמול זה היה בקניון, היום זה ברשת, מחר זה יהיה בפורמט חדש. רק טבע האדם לא משתנה לעולם. איזו הקלה. איזה באסה.

לא שהיינו צריכים את הסרט "הטוקבקיסטים" כדי לגלות את זה. מספיק לגלוש חצי שעה ביום כדי לגלות כמה מי שופכין לא וירטואליים זורמים בנהרות הוירטואליים. במובן הזה הסרט, שמתמקד במטקבק המדופלם דב בינדר, נראה יותר כמחווה מלאת אהבה שעשה הבן הקולנוען צביקה בינדר לאביו. בתור שכזה, מדובר בסרט נחמד ולא מזיק, שמצליח להקיף את התופעה ובמקביל להביא את הפרופיל של המטקבק המצוי: אדם שאוהב לדבר ולא תמיד יש מי שיקשיב לו, אדם דעתן שרוצה לחלוק את רשמיו אבל לא מוכן לצאת בשביל זה מהבית, אדם שנאחז בערכים ישנים אבל לא מוצא להם שימוש, ובעיקר אדם שרוצה להשאיר חותם אבל לא הצליח, כמו רובנו, להמציא את התרופה לסרטן, ולכן הוא מסתפק בכל במה שתאפשר לו להפיץ את הבשורה שלו, חסרת חשיבות ככל שתהיה, לעולם. כל אלה הופכים את המטקבק המצוי לדמות מעט פאתטית, אבל בהחלט נוגעת ללב.

מצד שני, הסרט לא ממש מצליח לספר לנו דברים שלא ידענו. יש לא מעט תופעות שמצריכות טיפול יותר יסודי שהיה הופך את הסרט למעניין יותר– למשל, הטוקבקים המסחריים והטוקבקיסטים בתשלום, או ההיבטים המשפטיים של הטוקבקים, או הטוקבקים כאמצעי חדש לייצור תוכן ולהגדלת ה'טראפיק' של אתרי אינטרנט. כל הדברים האלה מטופלים רק בקצה הקרחון או לא מטופלים כלל, מה שנותן הרגשה שהסרט יכול היה להעשות גם לפני חמש או שמונה שנים, ולא היינו מרגישים בהבדל. על החתום: אחת מבפנים.

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/658/937.html

osheramano2
14-11-2007, 16:27
שיהיה

Yaniv
14-11-2007, 18:13
גם אבא שלי טוקבקיסט

אין ספק שמקלידי התגובות הם אוכלוסיה מסקרנת, אבל מי חשב שאפשר לעשות על התופעה סרט מרגש על יחסי אבות ובנים?

http://www.mouse.co.il/UploadedImages/b-talkback.jpg

לצילומי הסרט "הטוקבקיסטים" יצא הבמאי צביקה בינדר בעקבות אביו. דב בינדר הוא טוקבקיסט מכור ונמרץ, שנאבק בעזרת אלפי תגובות ב"סרסורי חברות כוח האדם" ובבעיות ציבוריות בוערות אחרות שמטרידות אותו. ההצלחה האינטרנטית אפילו הצמיחה לו חקיינים, וחלק מהטוקבקים שלו מיועדים כדי להיאבק בהם. בינדר הבן מנסה לחדור לעולם הזה ולהבין: למה אבא שלי מבלה שעות ארוכות בכל יום ליד המחשב, מה הוא מנסה להגיד ואת מי הוא מחפש שם, במורד התגובה ה-224 ובין "מנסר הסמולנים" ל"שונא בית"ר מגבעתיים".

ההזדהות שלי עם הסרט היתה מיידית, ולא סתם. קודם כל גם לי יש אבא טוקבקיסט. גם אני ראיתי אותו מנסח בעצבנות תגובות לידיעות ראשיות לרגע, וגם אני ראיתי אותו מקליד באמצע הלילה תגובה בהולה לאיזו פרשיה פוליטית מזדמנת.

אבל למה להפיל את העניין על אבא שלי. בואו נודה, בכל מי שכותב, בטח שבאינטרנט, מסתתר טוקבקיסט קטן. ומה על המכתבים למערכת ששלחתי כשהייתי בחטיבת ביניים? מדובר בגירסה מוקדמת, ואולי קצת מעודנת, של הטוקבקים. בין אם מתוך משיכה או מתוך גועל, מסקרן לפענח את נפשו של הטוקבקיסט.

חלק מהסרט הוא מסע עדין של בן בעקבות אביו. הוא מדבר עם אמו ועם חברים לעבודה ומציג בחיבה איך גם דיבורו הלא-מקוון של האב מזכיר את הסגנון האסוציאטיבי והגדוש שמאפיין את הטוקבקיסטים. באחד הרגעים המרגשים יותר בסרט מספר האב, כשהוא מוחה דמעה קטנטנה, על סטירה לא הוגנת שספג מאביו שלו, ועדיין מצלצלת בזיכרונו כעדות לחוסר התקשורת ביניהם. אז אולי לכל העניין יש הסבר פסיכולוגי פשוט?

חלק אחר מהסרט מוקדש לשיטוט מהיר בין טוקבקיסטים מובילים, בחשיפה מעניינת של הפנים שמאחורי הכינויים הפופולריים ברשת. את זמן המסך הגדול ביותר תופס יגאל כהן, חבר ליכוד שמלחמת הטוקבקים שלו מוקדשת להפלת ביבי, המכונה על ידו "הקרוק". כהן גר עם אמו הדעתנית לא פחות ממנו, שכבר עברה את גיל 95, ונאלץ לספוג את העובדה שהיא כנראה הצביעה ליריבו הגדול בבחירות האחרונות. אבל זה לא מנע ממנו, לדבריו, לשלוח באותו היום 300 תגובות שנועדו למנוע מביבי מצביעים נוספים. אז אולי בכל זאת מדובר בדמוקרטיה בשיאה?

"הטוקבקיסטים" שואל אם התופעה היא שיאו של חופש הביטוי או פריקת עצבים מילולית ולא מוצא תשובה ברורה. גם אנשי מקצוע מתחום האינטרנט שמופיעים בסרט יכולים בעיקר להודות כי החוויה של כתיבת טוקבקים אינה זרה להם (או לפחות לאנשים שהם מכירים מקרוב). נראה שכל ניסיון לצנזר את הטוקבקיסטים צפוי להיכשל. הפחד של בעלי האתרים לאבד קהל, ההרגל של כותבים למדוד את עצמם באמצעות מספר התגובות וכמובן הזעם של הטוקבקיסטים עצמם מבטיחים ש“אזרח זועם מרעננה 3" נמצא כאן כדי להישאר.

הסרט עושה שימוש יצירתי בקטעי אנימציה של אתרי אינטרנט, כשהמרואיינים קופצים מעל לכותרת של מאמר או מתחת לטוקבק. זה מהנה ורלוונטי, אבל בשלב מסוים הגימיקים נהפכים לעמוסים מדי. “הטוקבקיסטים” הוא סרט קצבי וקליל, וזה כנראה מה שרצה להיות. דיונים מעמיקים בעניין השפעת האינטרנט על חיינו יתנהלו כבר במקום אחר.

יש תגובות?

http://www.mouse.co.il/CM.television_artic...209,17098,.aspx (http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,790,209,17098,.aspx)

DanielS
14-11-2007, 23:54
ראיתי חלק קטן מהסרט הזה - סרט מדהים, מוגש לצופים בצורה הומוריסטית ושנונה.
אין, אני מת על התכנים של YESדוקו.

<div class='quotetop'>ציטוט(gal255 @ 23/10/2007, 15:48) <{POST_SNAPBACK}> (index.php?act=findpost&pid=249926)</div>לא קראתי פה את כל האשכול אבל אני ממש אוהבת את הערוץ הזה.
היו שני סרטים תיעודיים (דווקא לא ישראלים) שנגעו בי במיוחד.
"החטיפה" - ששודר בשידור חוזר אתמול.
ו"אריה בבית" - שהוא הסרט העצוב ביותר שראיתי בכל ימי חיי.
מישהו ראה את אחד מהסרטים האלו?[/b]

לא ראיתי את הסרטים האלה, אבל אם אני יכול להמליץ על סרטי דוקו מרגשים אז:
"יוסף ומריה" - סרט מתוק ומרגש. שווה לצפות!
"קטיף אחרון" - סרט המתעד את פינוי גוש קטיף ומתמקד בחלקיו הרבים - בצבי הנדל ומשפחתו. סרט ממש סוחט דמעות, לדעתי!!!

Yaniv
10-12-2007, 12:51
[b]גם הצדדים הפחות הירואים של המלחמה

יותר מזה – הוא כמו נושם וחש אותם בזמן אמת. התוצאה היא יצירה דוקומנטרית לירית בעלת נפח אפי ועוצמה בלתי רגילה. יחד עם תיאור כרונולוגי של ההתרחשויות ונגיעה בצדדיה הפחות הרואיים של המלחמה – מחנות הריכוז אליהם נשלחו אזרחים יפנים-אמריקאיים, והקמתן של יחידות על טהרת שחורים בלבד – מספק ברנס תמונה פנורמית של האירועים, שמתמקדת בפרקים הראשונים בקרבות באוקיינוס השקט.

קשה לצפות ב"המלחמה" מבלי לחשוב על מלחמה אחרת, אקטואלית ומעוררת מחלוקת יותר. ממדינה שדגלה בבדלנות הפכה אמריקה למדינה שטביעות אצבעותיה מורגשות כמעט בכל פינה בעולם. היפנים אמנם מוצגים פה, כמו לא היו מעולם איסטווד ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" שלו, אבל הסדרה של ברנס עוסקת, קודם כל, באמריקה ובתיעוד של היסטוריה אמריקאית, והיא עושה את זה מתוך מודעות מוחלטת לכך שהסיפור של אמריקה במלחמה הוא רק פרספקטיבה אחת, ולא "הסיפור ההיסטורי" במלואו (שמיוצר, על פי רוב, באופן פיקטיבי, באמצעות נוכחותם של מומחים – שכאמור, אינם כאן). יצירה שחובה לראות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3480885,00.html

Yaniv
10-12-2007, 13:08
קרב סכינים

http://mad.walla.co.il/w/18-200/388597-18.jpg http://mad.walla.co.il/w/18-200/388600-18.jpg

אלא שקצת מביך לקרוא לקטסטרופה בעלת ממדים כאלו "הצלחה", לכן עושה הבמאי כל מה שצריך כדי לשרטט נרטיב קורבני למה שעבר על ארצות הברית. בעבור הצופה הישראלי, ובוודאי שבעבור הצופה היהודי, מדובר בבדיחה פתטית על חשבון אותם מיליונים שלא נכנסו למניין הגופות האמריקאי.

כך, למשל, מסופר כי אפילו אחרי שארצות הברית הצטרפה למלחמה, היא העדיפה להתעסק במשחקי אסטרטגיה על איים שכוחי אל במזרח אסיה, במקום להיכנס לקלחת המבעבעת של אירופה. כלאחר יד מופיעה העובדה שרוסיה הסובייטית התחננה בפני ארצות הברית לפתוח חזית מערבית עוד ב-43', אלא ש"ארצות הברית לא הייתה מוכנה עוד", כפי שיסביר הקריין לפני שייתן לזקן אמריקאי לקטר על מניין הגופות במחנה השבויים ביפן. 250 ביום. כל זאת בזמן שעשרות אלפי, אם לא מאות אלפי, יהודים נטבחים ביממה, מיליוני רוסים וגרמנים נהרגים בקרבות ופולין הופכת לבית קברות ענקי.

אמריקה, אז כהיום, כה מרוכזת בעצמה, עד כי סיפורי הגבורה על הישרדות עם "אוכל מגעיל", כדברי אחד החיילים שלחמו במלחמה ההיא, נשמעים כדבר הכי גרוע שיכול לקרות. זקנה אחרת מספרת על השלכות מלחמת הצוללות הגרמניות, שפוצצו ספינות אספקה, בעיקר נפט ודלק, מארצות הברית לבריטניה. לדבריה, בגלל הנפט "יכולנו לבלות בחוף הים, אבל אסור היה לנו להדליק מדורות".

זה מה שלומדים ילדי ארצות הברית על המלחמה: אסור היה להדליק מדורות בחוף והיפאנים היו בני זונות עם תפריט גרוע. מה עם הסירוב העיקש של ארצות הברית להיכנס לאירופה? דחיית בקשות הפליטים היהודים? ההתעקשות שלא להפציץ את הקרמטוריום באושוויץ בירקנאו? הדוקומנטרי מעדיף לפסוח על שאלות כאלה, העיקר שארצות הברית רוחצת בניקיון כפיה ומתמוגגת מהחפ"שים של פעם. ככה זה, תמיד עדיפים סיפורי נוסטלגיה על מירוקי מצפון.

[b]"המלחמה", בכל יום א' ב-22:00 (החל מ-9.12)
שידור נוסף: בכל יום ו' ב-21:30 (החל מ-14.12)

http://e.walla.co.il/?w=/271/1207442

lico
26-02-2008, 19:22
שישים - בכורה!

סדרת הדגל של yes לרגל חגיגות השישים למדינה.

תאריך שידור: בכל יום ב' ב-22:00 (החל מה- 31/3); שידור נוסף: בכל שבת ב-22:00
סדרה חדשה בת שישה פרקים מבית היוצר של ענת זלצר ומודי בראון - הוגי "במדינת היהודים" ו"הכל אנשים".

סדרה חדשה בת שישה פרקים מבית היוצר של ענת זלצר ומודי בראון - הוגי "במדינת היהודים" ו"הכל אנשים".

"שישים" מציגה את תמונתו הקבוצתית של דור המדינה באמצעות דיוקנם של שישה גיבורים מכל שכבות החברה החוגגים השנה את יום הולדתם השישים:
מדלין נולדה במרוקו והפכה בצעירותה למנהיגה בארגון "הפנתרים השחורים";
מאשקה היא ילידת קיבוץ רגבה, יתומה מאביה שנהרג במלחמת השחרור ופעילת שלום בעבר ובהווה;
ניסים, איש הציונות הדתית, הוא ממקימי ההתנחלות עופרה;
נדל, שמתגורר במג'דל כרום גורש מביתו שבכפר ואחרי נדידה בין ארצות ערב, חזר לארץ והפך לאחד ממנהיגי הציבור הערבי.

מדלין, מאשקה, ניסים ונדל, מצטרפים לגיבורים שובי לב נוספים, ומביאים את סיפורי חייהם הנשזרים אלה באלה, תוך הצגת נרטיב קולקטיבי שלוקח את סיפורנו הלאומי והופך אותו לאישי ומרגש עד מאוד.

נלקח מאתר yes walla

lico
26-02-2008, 19:25
Broadway: The American Musical מיוזיקל אמריקאי - בכורה!

סדרת מופת חדשה בת שישה פרקים מבית היוצר של רשת PBS האמריקאית המתעדת את עלייתה של אחת האומנויות האמריקאיות המקוריות היחידות: המיוזיקל.

באמצעות ראיונות עם בכירי ברודווי בעבר ובהווה וקטעי ארכיון נדירים, מצטיירת תמונה סוחפת של הדרך שבה התעצב התיאטרון האמריקאי מאז שנות העשרים ועד לתחילת שנות האלפיים.
מהזמרים הנודדים, דרך השירים הפטריוטים והמצעדים, הג'ז, הבלוז ואופרות הרוק.

תאריך שידור: יום א' ב - 21:00 החל מה - 30/3
נלקח מאתר yes walla

lico
26-02-2008, 19:30
7 אפ 2000 - בכורה!

הסדרה המדוברת '7 אפ' של הבמאי מייקל אפטד, תיעדה קבוצה של אנשים מגיל 7 עד גיל 49, חזרה אליהם כל 7 שנים ועקבה ברגישות אחר חייהם המשתנים.
בהשראתה הופקו סדרות דומות במדינות רבות בעולם.

החודש נשדר בשידור חוזר את החלק הראשון בו נכיר את הילדים בני השבע, ובבכורה את החלק השני בסדרה, בו חוזר הבמאי אל אותם הילדים בגיל 14 ובוחן עד כמה השתנו חייהם, דעותיהם וחלומותיהם בדרך מהילדות לנעורים.

בימוי: ג'וליאן פרינו, אנגליה 2007
תאריך שידור: 19/3 יום ג' ב - 19:00

בנוסף נשדר פרקים נבחרים ומרתקים מהסדרה האמריקאית, היפנית, הגרמנית והדרום אפריקאית:


[b]21 Up America - תאריך שידור 16/3 יום א' 18:00
פניה המשתנים של אמריקה דרך עיניהם של בני 21, שצולמו לסדרה האמריקאית מאז היו בני 7. חלומות ותקוות לקראת חייהם הבוגרים.


14 Up Japan - תאריך שידור: 17/3 יום ב' ב- 18:00
חייהם של 12 נערים ונערות מרקעים שונים במדינה המיוחדת והמפותחת במזרח הרחוק, יפן.


21 Up South Africa - תאריך שידור: 18/3 יום ג' 18:00
בני 21 בדרום אפריקה למודת הסבל, הפילוג הפוליטי והאלימות.


7 Up Germany - תאריך שידור: 20/3 יום ה' 18:00
20 בני שבע מגרמניה המערבית והמזרחית על רקע נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה.

נלקח מאתר yes walla

lico
26-02-2008, 19:35
[b]אמת או שקר Lie Lab - בכורה!

סדרה שנויה במחלוקת בת שלושה פרקים, המעמידה למבחן את גלאי האמת הנמצאים בשירות הצבא, המשטרה והפסיכולוגיה.
כל פרק בוחן מקרה אחר, בו האמת של נאשמים או מורשעים הועמדה במבחן הפוליגרף: אסירים בגוונטנמו ביי, אישה אשר הורשעה בניסיון לרצח, ומחברת רב מכר אטוביוגרפי, שהואשמה בתרמית.

מדענים משקיעים מאמצים רבים בפיתוח גלאי אמת משוכללים ומדויקים, שיאפשרו לחשוף את השקר. האם אפשר לסמוך על הטכנולוגיה? האם גלאי האמת מסייעים למערכת הצדק או מכשילים אותה? מהן השאלות המוסריות שעולות בדרך לזיהוי השקר?

תאריך שידור: יום א' ב - 21:00 החל מה - 9/3
בימוי: סטפן רינקין, טים פריצ'רד, אנגליה 2007

נלקח מאתר yes walla

MatanE
03-04-2008, 17:28
http://service.yes.co.il/images/dokuAviv_01.jpg
http://service.yes.co.il/images/dokuAviv_02.jpg
http://service.yes.co.il/images/dokuAviv_03.jpg
http://service.yes.co.il/images/dokuAviv_04.jpg

לצפייה בקטלוג - דוקו אביב (http://service.yes.co.il/Doc/yes_doc_aviv_web.pdf)

http://service.yes.co.il/special/SpecialPage.aspx?id=7

MatanE
23-04-2008, 13:10
אבודים בתל אביב [צילום: יח"צ]

דוקו ישראלי - רצועת הדגל של Yes דוקו חוזרת זו השנה השלישית ברציפות. במסגרת זו נקרין בבכורה שמונה סרטי תעודה מקוריים וחדשים אשר בהפקתם תמכה Yes. בשלוש שנות קיומה, הפכה דוקו ישראלי בית לכמה מסרטי המקור המדוברים ביותר, ביניהם: "סובנירים", "מוסר השילומים", "ילדי השמש", "זורקי", "סטאלגים", "הטוקבקיסטים" ועוד.

פירוט סרטי רצועת הקיץ הקרובה:

למות בירושלים: ב-2002, נרצחה רחלי לוי בת ה-17 בפיגוע שביצעה אייאת אל אחרס, מחבלת מתאבדת בת 18. דרך האובדן ומסע החיפוש האישי של אביגיל, אמה של רחלי, שופך הסרט אור על הסכסוך, על ההבדל בין התרבויות, על תפיסת המוות השונה, על הכאב המשותף, על התקווה לשלום. שיאו של המסע במפגש מצמרר עם אמה של אייאת, מפגש של אמהות כואבות משני צידי המתרס. הסרט זכה, בין השאר, בפרס פיבודי היוקרתי, בציון לשבח בפסטיבל FIPA ובמקום הראשון בפסטיבל לזכויות אדם בפאריס.
במאית: הילה מדליה. מפיקה: קרן רטנבך. הופק בתמיכת Yes דוקו, HBO והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.

אבודים בת"א: סרט האנימציה התיעודי הראשון שהופק בישראל מספר את סיפורם של בני זוג אשר מחליטים ליצור סדרת אנימציה למבוגרים בתקווה למכור אותה ולהפוך לאנימטורים במשרה מלאה. מסע שמתחיל כהרפתקה קלילה ושינוי כיוון קריירה הופך עד מהרה לסחרחורת של שינויים בחייהם.
הפקה ובימוי: גיא ונטע דימט.

שהידה: מסע לתוך עולם האסירות הביטחוניות בכלא השרון, מקום בו הן יצרו עולם חדש, מנותק מהחוץ, עם חוקים משלו, עולם משולל חופש לחלוטין ויחד עם זאת הן מצאו בו מקום לביטוי עצמי. כולן נמצאות בכלא משום שסייעו בדרך זו או אחרת לביצוע פיגועים בישראל. מיהי אותה אישה שרצתה לבצע פיגוע? כיצד אמא עוזבת את ילדיה? כיצד היא מתמודדת עם המציאות החדשה של חייה ועם ההחלטה שלקחה על עצמה? הסרט השתתף בפסטיבל ברלין האחרון, שם זכה בפרס איגוד מבקרי הקולנוע הבינ"ל. כמו"כ השתתף הסרט בתחרויות הרשמיות של דוקאביב וסלוניקי.
בימוי: נטלי אסולין. הפקה: איילת אפרתי, טליה קלינהנדלר.

בעזרת השם: לבמאית סיגי מרקס ארדיטי יש "עניין" עם שמה הפרטי, סוג של אובססיה קלה שמלווה אותה מאז שירותה הצבאי. היא יוצאת למסע לנבכי שמה כדי לבדוק מדוע אנחנו מייחסים כל כך הרבה חשיבות לשם שלנו, והאם יש קשר בין שמו של האדם לבין מהלך חייו וגורלו.
בימוי: סיגלית ארדיטי. הפקה: יפעת פסטרלניק.

אידישע מאמע: עולמה של זינה, עולה מבריה"מ לשעבר, חרב עליה כאשר בנה היחיד גנאדי מודיע על כוונתו להינשא לנורית, עולה מאתיופיה, בת זוגו מזה ארבע שנים. במאבק חסר פשרות, מנסה זינה למנוע מבנה לעשות את טעות חייו. מאבק רווי סבל, הקרבה, אהבה ודעות קדומות, אשר ישאיר את כל הצדדים פגועים. "זוכה פרס היוצר המבטיח בדוקאביב 2008". בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
בימוי: פימה שליק. במאי שותף: גנאדי קוצ'וק.

מר שואה: הסרט בוחן את מסעות הנוער הישראלי לאתרי ההשמדה באירופה מנקודת מבטו של מדריך המסע שהוא גיבור הסרט: אמיר חשין. בן 65. מלח הארץ אשר נמצא במשימת: לעורר את הדור הצעיר. במציאות של שנת 2008, שבה נשמעים שוב, לאחר שנים רבות, דיבורים מפורשים על קיצה של מדינת ישראל, מקבלים המסעות של חשין משמעות אקטואלית דחופה.
בימוי: רועי ווסטלר, גיא ציון. הפקה: אודי קלינסקי, פרו-ויד בע"מ.

משיח יוצא למלחמה: סיפורו של אוהב קבוצת כדורגל שיום אחד קם מהיציע ויוצא למסע חובק עולם להצלת אהובתו מציפורני הכסף ואינטרסים ציניים. סרטם של חיים שדמי ולוי זיני.
הפקה: יואב לשם.

האגדה על ניקולאי וחוק השבות: שלוש שנים עבד ניקולאי הרומני כעובד זר בישראל, מנוצל על-ידי הקבלן שהעסיק אותו, כמעט ללא קשר עם משפחתו ועם אשתו שילדה את בנו השני בהיעדרו. הוא מסתבך עם החוק, נתפס על-ידי המשטרה, אבל ברגע אחד גורלו משתנה. סיפורו הפנטסטי של ניקולאי הוא סיפור על כוחו של חוק ועל גלגל מזל שהתהפך וחרץ את גורלה של משפחה שלמה. בסגנון עלילתי נפרש סיפורו של ניקולאי כאגדה יהודית, ומעלה שאלות על מציאות חיינו בארץ ועל החוקים שמגדירים את זהותה של ישראל.
במאי: דוד אופק. מפיקות: עדנה קוברסקי, אלינור קוברסקי "עדן הפקות".

http://www.nfc.co.il/Archive/0020-D-160298...ml?tag=12-02-11 (http://www.nfc.co.il/Archive/0020-D-160298-00.html?tag=12-02-11)

OsherA
14-05-2009, 01:03
פסטיבל דוקאביב 2009


yes גאה להזמינכם לפסטיבל דוקאביב 2009 - הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב. השנה הפסטיבל יתקיים בכמה מתחמים: סינמטק ת"א , בית ציוני אמריקה, מוזיאון ת"א ונמל ת"א.

http://mad.walla.co.il/w/18-200/363433-18.jpg
http://mad.walla.co.il/w/18-200/543109-18.jpg

דוקאביב הינו פסטיבל סרטים תיעודיים המתקיים, זו השנה ה-11, פעם בשנה באביב ומוקדש כולו לסרטים דוקומנטרים מהארץ ומהעולם.
בפסטיבל עצמו קיימות ארבע תחרותיות: תחרות ישראלית, תחרות בינלאומית, תחרות סטודנטים ותחרות יצירה צעירה בין מגמות הקולנוע בבתי הספר התיכוניים בארץ.
השנה, פסטיבל דוקאביב יתקיים גם השנה, בפעם הרביעית ברציפות, פורשת חברת yes את חסותה על הפסטיבל.

הפסטבל ייערך בין התאריכים 07-16/05/09

השנה נכנסו מספר שיא של 6 סרטים בתמיכת yes לפסטיבל - "אמא, תגידי", "האסיר", "בדרך למעלה", "גוגל בייבי", "החברה הכי גרועה בעולם" וסרט הנעילה של התחרות - "הזמן הורוד".

השנה הטבה מיוחדת ללקוחות yes
כרטיס רביעי חינם ברכישת 3 כרטיסים לפסטיבל.
הקוד לקבלת המבצע הוא yes123

להזמנת כרטיסים התקשרו לקופות הסינמטק:
03-6060800 שלוחה 0

yes דוקו - אנשים זה כל הסיפור

נשמח לראותכם!